ג' נאנסה על-ידי אביה במשך שנים. מאז הייתה בת עשר הוא התחיל את התעללותו המינית בה, עיצב אותה וחינך אותה לספק את צרכיו. תשע שנים הוא התעלל בה, כמעט מחצית ממניין שנות חייה.
בית המשפט שלח את האב האונס רק ל-14 שנות מאסר.
אם לזה יקרא צדק הרי שמצבנו כחברה הולך ומידרדר, הולך ורע.
אמנם, לא כך רואה ג' את המצב:
"שום עונש בעולם לא יכפר על הסיוט שעברתי כל השנים האלה ולא יחזיר לי את מה שאיבדתי... אבל לפחות אני יודעת שהצדק ניצח... העונש לא משקף את הסבל שעבר עלי כל-כך הרבה שנים". (הנתונים לרשימה לקוחים מתוך כתבה שהתפרסמה במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות מאת: ליאור אל-חי, יום שלישי, 3.1.06: "סוף סוף אני מרגישה נקייה").
אם בכך ג' רואה ניצחון ומוצאת נחמה – אני מחזקת את ידיה בכבוד ובהערכה. הצדק מסתבר הוא לא רק יחסי, אלא אפור, לפעמים אפור כהה, לפעמים אפור כהה מאוד, נוטה לשחור.
את ידיה של ג' אני מחזקת בעיקר על שום דבריה המובאים להלן אשר היוו את הסיבה לכתיבת רשימה זו וכוונתם להאיר את עיני המחוקק ואת עיני בית המשפט לעתיד לבוא:
"כשהוא שמע איזה עונש הוא קיבל והבין שבשנים הבאות הוא יהיה בבית הסוהר, הוא אמר לי רק משפט אחד: 'תודה רבה שהרסת לי את החיים'. עניתי לו: 'לא אני הרסתי לך את החיים. א ת ה ז ה ש ה ר ס ל י א ת ה ח י י ם '. מיד אחרי זה יצאתי מבית המשפט".
דבריה אלה הזכירו לי שיחה שהייתה לי פעם עם אישה שקראה את ספרי האוטוביוגראפי: "כלה ונחרצה":
"מדוע קראת לבעלך בספר, 'חורש רעתך'?", היא שאלה אותי, "הרי הוא בסופו של דבר היה 'חורש רעתו'?".
השבתי לה כי טובתו אינה מעניינת אותי מהרגע שהוא פגע בי והעיקר היא נקודת מבטו של הנפגע; אני זו שנפגעתי ובראש ובראשונה הוא היה "חורש רעתי".
אישה זו באה כמובן מהגישה הטיפולית הרואה בפושע קודם כל קורבן של עצמו. לגישה זו יש מקום במישור המשקם, הטיפולי, הפסיכולוגי, הסוציאלי – אך מישור זה הוא לא העיקר, הוא לא המוביל ולא עליו לבדו נשענת החברה, בוודאי שלא הזירה המשפטית.
בית המשפט דן אדם על המעשה שעשה בעבר ואין זה מתפקידו של בית המשפט לשקם עבריינים. את השיקום יכול בית המשפט לצוות במקביל לענישה או לאחריה, אך לא במקומה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, ומשום שפגיעתה של ג' הייתה הרבה יותר חמורה ואכזרית משלי, אני רואה בדבריה של ג' חוזק וחוכמה. אין דבריה אלה מובנים מאליהם, במיוחד לא כשהם יוצאים מפיה של בחורה בת עשרים אשר מאז היותה ילדה בת 10 נוצלה מינית ונאנסה במשך שנים על-ידי אביה, מולידה. נאנסה תמורת בגדים, נאנסה תמורת כסף, נאנסה תמורת הרשות לצאת עם חברות.
ידוע כי אחד הקשיים העומדים בפני נפגעי גילוי עריות בתהליך שיקומם הוא האשם הכבד הרובץ על נפשם, אשם שהוא בין היתר תוצר של רגשות מעורבים כלפי ההורה המתעלל, רגשות שיש בהם גם אהבה כלפי ההורה המתעלל. המקרה של ג' מסובך וקשה במיוחד לאור העובדה כי כל עוד היא "הסכימה" לשכב עם אביה, היא הייתה מוגנת ממכות ומאונס ברוטאלי. פיצוייו במתנות ובכסף הפכו אותה בצורה מעוותת לזונה של אביה, כאשר על כתפיה מוטלת גם החובה של שמירה על המשפחה מפירוק, בעיקר על הרקע המזעזע של ידיעת האֵם את המתרחש, ידיעה שבשתיקה, ידיעה שהיפקירה את הבת לגורלה האיום ולתחושת הבדידות שאין איש בעולם שאיכפת לו ממנה, אין איש שיגן עליה, אין איש שיציל אותה... והרי היא תלויה בהוריה.
לאור מציאות עובדתית מזעזעת זו, מפתיעים ומעודדים דבריה של ג' אל אביה בבית המשפט: "אתה זה שהרסת לי את החיים", היא עונה לו ושוברת בכך את הדפוס אשר לתוכו הוא עיצב אותה כמשרתת את צרכיו, כהיותה אך כלי שנועד לספק את דרישותיו המיניות.
נפש חזקה, בריאה ואמיצה צריכה להיות לה כדי לא ליפול בפח המניפולטיבי של האב.
אני בטוחה שלא היה לג' קל ופשוט ללכת למשטרה ולהתלונן על האב כאשר כל המשפחה מתנגדת למעשה ומנתקת את קשריה עימה. גם וודאי לא היה פשוט וקל להיות נוכחת בדיונים בבית המשפט ולשמוע כיצד משחיר האב את דמותה.
ג' עשתה את המעשה הנכון בצורה נחושה ולא התבלבלה.
יישר כוח!
קלות העונש היא מקוממת ומדאיגה, במיוחד על-רקע דברי בית המשפט: "על חומרת מעשיו של הנאשם נראה כי מיותר להכביר מילים".
תמוהה החלטת בית המשפט לגזור עונש של 14 שנות מאסר בלבד. אין נסיבות המקלות עם הנאשם במקרים מסוג זה, לא עברו המפואר (אם היה), ולא היותו מפרנס המשפחה.
הגישה השלטת בדיני העונשין ההולכת לקראת הנאשם ומקילה עמו צריכה להתרכך בהרבה לנוכח ריבוי מקרי ההתעללות המינית כלפי ילדים במשפחה. אין לה כלל מקום במקרים אלה ובוודאי שאין בכוחה של גישה זו להוות הרתעה לפושעים – והרי ההרתעה היא אחת ממטרות הענישה.
הוא הרס לה את החיים! האיש שהיה אמור להגן עליה, האיש שהיא בטחה בו והייתה תלויה בו.
לא היא הרסה לו את החיים, הוא הפושע שהרס לה את החיים!
