ביום רביעי שעבר ישבתי בלילה והאזנתי לרדיו, תוך כדי עלעול נוסטלגי בקלסרי הכתבות שלי משנות עבודתי ככתב האזורי של "מעריב" באזור השרון.
לפתע - צחוק הגורל, בדיוק כאשר נתקלתי בכתבה שפורסמה ביום שישי (2.7.1982) ומספרת את סיפורה האנושי של דבורה שרון ז"ל, ממייסדי מושב כפר מל"ל ואימו של אריאל שרון, ראש הממשלה, נמסרה ברדיו ההודעה על הגעתו של אריק לבית החולים "הדסה" עין כרם בירושלים במצב קשה, כתוצאה מאירוע מוחי נוסף שבו לקה בחוותו בדרום.
לשמע ההודעה הוכיתי כמו כל עם ישראל בהלם שנמשך דקות ארוכות. כאשר התגברתי על ההלם הראשוני קראתי שוב ושוב את הכתבה והגעתי למסקנה שהדברים שכתבתי אז, בתקופת מלחמת לבנון, כאשר אריק שרון היה עדיין שר הביטחון, כאילו נכתבו היום, למרות שחלפו מאז 24 שנים, והנה הדברים:
אישה קטנה, צנומה, בעלת שיער לבן כשלג, המסורק לאחור בתסרוקת חלקה וצפופה. בת 83 ולמרות הקמטים הרבים שבפניה, עיניה עדיין צעירות, מרצדות בצבען החום בשובבות של נערה צעירה ובוחנות אותך היטב. גם קולה מתנגן כקול של אישה צעירה ולמרות שהיא בארץ כבר שישים שנה, עדיין נשמע בו המבטא הרוסי הכבד, אך העברית שבפיה - מצוינת ועשירה מאוד.
כזאת היא דבורה (ורה) שרון, ממייסדי מושב כפר מל"ל, אמו של שר הביטחון, הדומה לה, חרף מימדיו הגדולים, כשתי טיפות מים ממש.
דבורה שרון, אינה אוהבת לדבר על בנה באוזני עיתונאים. בחוכמה רבה היא אומרת: "ראה אני חקלאית ולא פוליטיקאית. אם אתחיל לספר לך על אריק, אולי אומר משהו שאחר-כך אצטער שאמרתי... אבל בכל זאת אגיד משפט אחד או שניים: "אריק הוא שר ביטחון טוב למדינת ישראל ואם ירצה השם יהיה גם ראש ממשלה טוב. ומי כמוני מכירה את שניהם - גם את המדינה וגם את אריק, הבן שלי".
"הוא גם בן טוב לאימו ואני מאוד גאה בו. לא עובר יום - גם בימים אלה - שאריק לא מתקשר ומדבר איתי. בסופי שבוע אנחנו מתראים תמיד. או שהוא, לילי והילדים באים לכאן למשק שלי בכפר מל"ל, או שאני נוסעת אליהם לחווה בדרום".
לכפר מל"ל הגיעה דבורה שרון (שיינרמן) לפני שישים שנה עם בעלה שמואל, שהיה אגרונום צעיר. היא נולדה בשנת 1900 ברוסיה הלבנה, בעיירה ששמה מוהילב, והחלה ללמוד רפואה באוניברסיטת טיפליס שם הכירה סטודנט ציוני צעיר שלמד בפקולטה לחקלאות וחלם על התיישבות בארץ ישראל. הם התאהבו, נישאו ועלו ארצה בשנת 1920, ללא פרוטה בכיסם.
בשנת 1926 נולדה הבת הבכורה דיתה, החיה כיום עם בעלה בארצות-הברית, ושנתיים אחר-כך נולד אריק. "את הבית הזה שאתה רואה בנינו רק בשנת 1956", מספרת דבורה.
השעה היא שעת דמדומים של בין הערביים ובמטעי האבוקדו והפאפאיה המקיפים את הבית נשמע ציוצם הנעים והערב לאוזניים של מאות ציפורים. האתון של הגב' שרון מלחכת בנחת פסטורלית קש במבנה, ששימש פעם כרפת. "החמורה שלי" - אומרת דבורה שרון - "היא ממש כמו ידידה טובה. אני מדברת איתה והיא מבינה אותי ומצייתת לי ועוזרת לי בעבודה".
כאשר השיחה עוברת לנושא החקלאות, ניצת בעיניה של דבורה שרון ברק שובב ובהתלהבות, בצלילות ובבהירות היא אומרת: "אם הגעתי לגיל שלי ולמצב הבריאותי הטוב שלי כיום, זה רק בזכות החקלאות. אני עובדת בפרדסים ובמטעים: אני עסוקה וזה שומר לי על ראש נקי. אני קמה כל יום בשש בבוקר, עושה לי כוס תה והולכת לארגז הדואר לקחת את עיתון 'דבר'. בלי העיתון אני לא יכולה להתחיל את היום שלי".
"כיום אני מעבדת שלושים דונם פרדס בשלוש חלקות נפרדות, וממוצע הפרי שאני קוטפת לעונה הוא כשבעה טונות לדונם, כפול מהמוצע בסביבה. זה בזכות בעלי שמואל זכרונו לברכה, שלימד אותנו כיצד לעבד נכון את הקרקע".
אני מנסה להעביר את השיחה לנושאי פוליטיקה ומדיניות. הפעם נעתרת דבורה שרון, אם כי מקמצת במילים וניכר עליה שהיא שוקלת ובוררת היטב ובזהירות כל מילה: "השלום עם מצרים זה דבר גדול. עשרות שנים חיכינו וחיכינו לו עד שבא סאדאת לעשות איתנו שלום. לכן, כשנרצח סאדאת, אני ואריק הצטערנו מאוד. סאדאת היה אומנם אויב ושונא גדול - אבל אדם חכם ופיקח. מניסיון החיים שלי למדתי, שעם אויב חכם קל יותר להסתדר. חבל, חבל מאוד שנרצח".
על מבצע "שלום הגליל": "המבצע הלך והסתבך בגלל הסורים. אבל הם הבינו את הרמז ויצאו. ועכשיו יש לנו מלחמה רק עם המחבלים, וזה יסתדר בסופו של דבר. אני סומכת על אריק שלי"... - מסכמת דבורה שרון בטון סמכותי.
עד כאן קטע העיתונות. דבורה שרון הלכה לעולמה בתחילת שנות ה-90, ונקברה ליד בעלה שמואל, בבית העלמין הקטן ברמות השבים. קשה להאמין עד כמה אקטואליים הם דברים שאמרה דבורה שרון בשנת 1982, עד כדי כך שגם היום בין השורות הם מקבלים משמעות עכשווית...
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
