מציאות בלהות

כמי שעוקב בימים האחרונים אחרי הדיווחים המגיעים מהעיר חברון, דבר אחד לא מסתדר לי. על מה הפליאה? על שום מה ההפתעה? מה יש בסרט הזה שעוד לא ראינו? איך זה שממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט אומר היום: "לא נשלים עם כך שמישהו מרים יד על כוחות הביטחון, אנו לא משחקים פה, יש גבולות שהממשלה לא יכולה להרשות שיעברו אותם"?

אדוני, ממלא-מקום ראש הממשלה, כבר השלמנו. השלמנו עם הגזענות של אנשי היישוב היהודי ותייגנו אותם כ"קיצונים". השלמנו עם האלימות המחרידה שלהם כלפי התושבים הפלשתינים והחלטנו כי אלו "מקרים חריגים". למאבק היומיומי של כוחות הצבא והמשטרה עם המתנחלים קראנו "עימותים", וכך יכולנו לישון בשקט. כי עם "קיצונים", ו"חריגים" אפשר להשלים.

לא במקרה הוקם ארגון "שוברים שתיקה" ע"י לוחמים ששירתו תקופה ארוכה בעיר חברון. כל חייל ששירת בחברון יספר אותו סיפור על מציאות בלהות יומיומית של פלישה לחנויות, סקילת תושבים ערבים באבנים, השחתת רכוש וביזה.

כל חייל יספר על איך זה מרגיש בין הפטיש לסדן. בין פטרול בקסבה וחיפוש אחרי אמצעי לחימה וטרור לבין שרשרת אנושית שתמנע מהמתנחלים לפלוש לעוד בית, לבזוז עוד חנות.

באפריל 2003 עמדתי אני בראש כוח שמשימתו היתה למנוע מהמתנחלים לפלוש לבית פלשתיני. כמו בעבר, צעקו עלינו המתנחלים וקיללו, זרקו אבנים, חיתולים וביצים.

אבל בחברון אתה מגדל עור עבה וכבר לא מתרגש מהמילה "נאצי" כשהיא מושמעת לעברך על בסיס יומיומי. גם כשמח"ט חברון דאז, חגי מרדכי, הגיע למקום, נאלצנו לגונן עליו בגופנו מפני המון זועם של מתנחלים.

והיום התמונות הן אותן תמונות, האלימות היא אותה אלימות והטירוף נותר בעינו. ומתוך הטירוף נולד "יהודי חדש". יהודי שמסתובב בעיר חמוש וגאה. יהודי שזורק אבנים על זקנה ערביה שחוזרת מהשוק. יהודי שמרביץ לערבים ואם צריך אז גם לחיילים. יהודי שלא מבין על מה כל המהומה. יהודי שכותב כתובות נאצה, צועק, משפיל, מלכלך, בוזז, מקלל ומרביץ.

היישוב היהודי בעיר חברון מתנהל כבר תקופה ארוכה כאילו אין דין ואין דיין. אנרכיה מוחלטת. התמונות שפורסמו בתערוכת "שוברים שתיקה - לוחמים מספרים על חברון", מציגות את השיגעון היומיומי.

עכשיו אומנם מאוחר - אבל לא מאוחר מדי. ממלא-מקום ראש הממשלה, אם יש גבולות כדבריך, אז כבר עברנו אותם מזמן. אל תיתן לטירוף לגרור אחריו מדינה שלמה.