הציונות עדיין שווה השקעה

מירב ארלוזרוב שואלת אם הציונות שווה שישקיעו בה סכומים גבוהים. התשובה שלי פשוטה: בהחלט כן. אבל מעבר לכך הייתי שואל את מירב: מי קובע במה שווה להשקיע סכומים גבוהים ובמה לא? האם כל השקעה נמדדת במונחי עלות/תועלת של עיתונאים במדורי הכלכלה, או שישנה איזו עקומת תועלת לאומית שלפיה נקבעים סדרי העדיפויות במה עדיף להשקיע ובמה פחות?

אינני יודע אם ממשלת ישראל הגדירה לעצמה את עקומת התועלת שלה, אבל אני יודע בוודאות, שמבחינתה התיישבות בנגב היא יעד לאומי מהמעלה הראשונה. מי שסבור שתם תפקידן של הציונות וההתיישבות מראה על ניתוקו מהנעשה במרחבי הארץ.

למרות שבקרוב ימלאו למדינתנו 60 שנה, עדיין לא הסתיימו הגדרת גבולותינו החיצוניים ומרחב השליטה הפנימי שלנו, ואלו יוכרעו לא מעט על-ידי העובדות שנקבע בשטח.

אין זה סוד שלהתיישבות נועד תפקיד ראשון במעלה במימוש בעלותנו על השטח. אזור שבו לא יהיו ישובים, יהפוך, במוקדם או במאוחר, לאזור ששליטתנו עליו תישאר למראית עין בלבד. במרחבי הנגב יש אזורים נרחבים שבהם אין ישובים מוסדרים והם הפכו ליעד להתיישבות בלתי חוקית. לעיתים, יצירת העובדות בשטח מובילה למצב בלתי הפיך ואובדן של קרקעות לעד.

כותבת המאמר יוצאת נגד שרשרת הישובים העומדת לקום על גבול מצרים, וכוללת את הישובים הקהילתיים שלומית וניצנית וארבעה ישובים חקלאיים העונים לשם הזמני חלוצית 1 עד 4. חיבור ההתיישבות באזור חבל שלום וניצנה הוא יעד אסטרטגי של מדינת ישראל, שחובה להשקיע בו את הסכומים הנדרשים וזוהי לא המצאה שלנו.

גבול מצרים פרוץ כיום בחלקו לכניסה של גורמים לא רצויים, החל ממבריחים "תמימים" ועד למחבלים. כדי לשמור על הגבול כהלכה אין די בסיורים צבאיים ומגדלי שמירה. רק ישובים חיים ופורחים יממשו הלכה למעשה את ריבונותה של מדינת ישראל על שטח מדברי זה. התוכנית להקמת הישובים הוכנה הרבה לפני שידענו על פינוי רצועת עזה. ההינתקות רק גרמה להאצת האישורים ויישום התוכנית במטרה לקלוט בישובים את המפונים.

כיום, האזור שבו יוקמו הישובים החדשים נחשב ל"קצה העולם", במיוחד בעיני מי שאינו מרבה לצאת מאזור המרכז. אבל אני משוכנע שבעתיד מצב זה ישתנה - בעיקר אם נדע לנקוט במדיניות אקטיבית גם אם תהיה לצנינים בעיני כותבי טורים ב"דה מרקר".

יש לזכור שזהו משולש גבולות של ישראל, מצרים ורצועת עזה. עם שיפור יחסינו עם הפלשתינים, שכולנו מקווים שיקרה במהרה, צפוי האזור לפרוח ולשגשג. שדרוג רשת הכבישים והרכבות בישראל יקרב את הישובים החדשים למרכזי האוכלוסיה. כולנו יודעים שמרחק נסיעה של שעה-שעתיים נחשב לדבר של מה בכך בעולם הרחב.

ארלוזרוב מתייחסת בלעג למפוני גוש קטיף, בשל רצונם לגור בישוב משלהם שבו יוכלו לשמור על אורח חייהם. כמי שגר בישוב קטן, קיבוץ רעים, אני יודע עד כמה חשובה הלכידות החברתית לאיכות החיים ולחיזוק הקהילה.

כל המחקרים שנערכו בעקבות פינוי ימית העידו שהקהילות ששרדו את הפינוי בצורה הטובה ביותר, הן אותן קהילות שעברו באופן אורגני לישוב חדש. לכן השקענו כל מאמץ, בעידודה של ממשלת ישראל, לאפשר למפוני גוש קטיף, עד כמה שניתן, להעתיק את הישובים בגוש קטיף, על קהילותיהם, למקומות חדשים בתוך גבולות מדינת ישראל.

אני סבור שמפוני גוש קטיף ראויים לכך שכולנו נסיר בפניהם את הכובע, בלי קשר לדיעותינו הפוליטיות. למרות הטראומה הקשה שעברו, הם ידעו לגלות עוצמות יוצאות דופן, להתגבר במהירות על המשבר, לפחות כלפי חוץ, ובחרו להתגייס מחדש להקמת ישובים חדשים, באחד האזורים החשובים ביותר מבחינת סדרי העדיפות הלאומיים.

אני מקווה ומאמין שהם יהיו בבחינת חיל החלוץ ההולך לפני המחנה, ושבעקבותיהם יגיעו אלפים ורבבות שיהפכו את המדבר הצחיח לישובים פורחים ומשגשגים. חומה ומגדל בהחלט עוד כאן!