האלוקות נמצאת בפרטים הקטנים

מיד אחרי המעמד נורא ההוד בהר סיני עם כל הקולות והברקים והחרדה שתפסה את הנוכחים כמסופר בפרשת יתרו, התורה ממשיכה פרשת משפטים (שמות כא): [א] וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ומכאן ועד כמעט סוף הפרשה, באה סדרה של עשרות מצוות בנושאים הכי יומיומיים, הכי פחות מלהיבים; מה דינו של גנב, ושל רוצח, וכיצד לנהוג כשרואים מישהו שָֹנוּא תקוע בדרך, ועוד ועוד. והכל הרי נאמר למרגלות הר סיני, במקום שבו חוו את ההתגלות הגדולה כפי שמובן מהפסוקים בסוף הפרשה (פרק כד): [ז] וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. [יב] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.

האם יש משהו שאנחנו אמורים ללמוד מהסדר הזה של הפרשיות בתורה או שנתייחס לזה כאל משהו אקראי? והנה כשסופרים את פרשיות התורה מבראשית ועד כאן רואים שפרשת יתרו היא הפרשה מספר 17, בגימטריא 'טוב' וממילא פרשת משפטים היא הפרשה מספר 18, 'חי'. אין פה מקריות חלילה, זה לגמרי מכוון. והראיה, בספר ויקרא נאמר (פרק חי): [ה] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי ה'. חוקי התורה נועדו לקיום החיים של עם ישראל בפרט ובאמצעותנו גם את החיים של העולם בכלל. כאן התורה רומזת לזה במיקום המדויק של הפרשה במספר 'חי' ובספר ויקרא היא אומרת בפירוש שלכך נועדו חוקיה, לקיים את החיים.

גם עשרת הדברות שנאמרו לכל ישראל באותו מעמד נורא הוד בפרשה מספר 'טוב', פותחות הכי גבוה שאפשר (פרק כ): [ב] אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ומסיימות ברבדים הכי נמוכים של החיים: לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, לֹא תַחְמֹד. מהמיקום הזה של הדברים אנחנו למדים שכדי להיות בקשר חיובי עם בורא עולם ומנהיגו לא די ברבדים העליונים של האישיות, בממדים הרוחניים. אדרבה, הממד הרוחני כשהוא לעצמו עלול להטעות, שכן אפשר להגיע להשגות שכליות ואף רוחניות נעלות ועדיין לנהוג בחוסר רגישות למצוקות הזולת ולצרכיו. הרי ידוע שהשכל כשלעצמו אינו מחייב יחס אוהד לזולת, כל שכן שאינו מחייב סיוע למי שלא אוהבים.

חזרה לזהות הלאומית

לרבים מאיתנו יש את העניינים הגבוהים האלה שבהם הקשר לבורא עולם הוא מובן מאליו, כגון תפילין, שבת, כשרות וכו' ואת העניינים הנמוכים שבהם לא בהכרח רואים שיש קשר לקב"ה; כגון עבודה, מסחר, היחס לזולת וגם פוליטיקה. אולי בעיקר פוליטיקה. וההסבר לתופעה הזאת הוא פשוט לענ"ד, הניתוק התודעתי בין חיי היומיום ובין הוראות התורה, כאילו לקב"ה איכפת שנשמור מצוות כאלה ואחרות אבל לא מעניין אותו מה אנחנו עושים בחיים הפרטיים שלנו. באה פרשת השבוע שלנו ובהמשך לעשרת הדברות מלמדת אותנו שהאלוקים נמצא דווקא בפרטים הקטנים, שקשר חיובי אמיתי שלנו עם בוראנו מחייב אותנו להתייחס באהדה לחלשים בחברה ולזולת בכלל.

והיחס הזה חייב להתבטא לא רק בממד השלילי של מה לא לעשות כפי שזה עלול להשתמע מהמחצית השנייה של עשרת הדברות, אלא גם ובעיקר במה כן לעשות. כמו למשל (פרק כג): [ד] כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ--תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ. [ה] כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ--עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ. כלומר התורה דורשת מאיתנו התגברות על נטייה טבעית להתעלם ממצוקה של אדם לא אהוב. ולא זו בלבד אלא להיחלץ לעזרתו. ועד כדי כך שאם נתקלים בשני אירועים כאלה במקביל, אחד של אדם אהוב ואחד של אדם שלא אוהבים, חייבים לעזור קודם לזה שלא אוהבים. זה נראה על אנושי, אבל זה מה שהתורה מורה לנו, להתגבר על רגשות שליליים כי זו הדרך להתחבר לקב"ה.

ומעניין שבפרשה שלנו התורה קושרת בין שמירת הזהות הלאומית שלנו ובין היכולת להעניק יחס ראוי לחלשים בחברה, כי בהמשך ישיר למצוות שאפשר לכנות 'חברתיות' אומרת התורה: [יג] וּבְכֹל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, תִּשָּׁמֵרוּ; וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל-פִּיךָ. וגם [לב] לֹא-תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם, בְּרִית. קל להסיק מכאן שכאשר מתגבר שיח השנאה זו עדות ברורה להתרופפות בזהות הלאומית ר"ל. כי כשיהודים רוצים להיות ככל העמים כמעט מתחייב שישנאו את אחיהם הגאים בלאומיותם היהודית. ולקראת הבחירות החוזרות ונשנות אנחנו חווים את התופעה הזאת במלוא עוצמת כיעורה. וזה דוקא טוב, כי רבים רבים מתפכחים, מבינים את הטעות וחוזרים לשורשים. ע"ע הנחת תפילין בכיכר העיר.