יום הזיכרון לשואה ולגבורה בצל מגפת הקורונה מביא אותי למחשבות של מה היה קורה אילו העולם היה נוהג אז כמו עכשיו. אילו ברובו המכריע לא שתק ולא עמד אדיש להתפשטות הווירוס האכזרי ביותר שידעה ההיסטוריה - הנגיף הנאצי. וירוס שהתפשט בממדי ענק מחרידים, הכחיד בני אדם ללא קבר אחים ולא היה תוצאה של אכילת מרק עטלף או תאונה כלשהי במעבדה בסין. הנגיף הנאצי היה מעשה מחושב, מתוכנן לפרטי פרטים על-ידי בני אדם שפשוט החליטו לחסל כל זכר מהעם היהודי רק בגלל שהוא יהודי.

שתיקת העולם אז נותרה כתעלומה. ההנחה הרווחת היא שהמדינות לא רצו להתערב ברצח העם היהודי שמא יצטרכו לדאוג לו ולקלוט אותו אליהן. היה נוח לא לשמוע, לא לראות ולא לדעת על המגיפה שחיסלה שליש מהעם היהודי - שישה מיליון בני אדם.

אינטרסים מאז ומתמיד מובילים את דרכן של מדינות העולם. אפשר לראות אותם כיום בהתנהלות האמריקנים כיום כלפיי הסינים, בהאשמות של טראמפ כלפי התפשטות הנגיף ועצירת התקציבים לארגון הבריאות העולמי.

אם העולם ידבר או ישתוק זה כבר לא יכול לפגוע בנו כי בניגוד לשואה, היום יש לנו מדינה ואנחנו כבר לא זקוקים לחבל ההצלה של אומות העולם, לעיתים הם אלה שנזקקים לנו.

לכן, ימי הקורונה, ערב טקסי יום השואה והעצמאות, דווקא מחדדים את חוזקה ואת עוצמתה של מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל. גם זיכרון השואה, מהות הצוואה שהשאירו לנו הנספים, מתעצם השנה לממדים שמעולם לא הכרנו. בלי טקסים, בלי קהל, בלי הדלקת משואות ואפילו ביקור במוזאון השואה אנו נזכור את זכרם של אחינו ואחיותינו בליבנו פנימה.