בשבוע הראשון של 2006, ביום חמישי, התרחשו לפחות שני אירועים הקשורים לקולנוע הישראלי: ראשית, בערבו של אותו יום פג מועד ההגשה לאחת מקרנות הקולנוע - הן של תסריטים מפורטים והן של סינופסיסים לפיתוח - ובבוקרו של אותו יום עדיין לא גמרתי אומר האם להגיש ומה.
כמו לפני כל מועד הגשה, כבר כמה שבועות זורמים אלי תסריטים המבקשים ממני, כמפיק, את התיווך המתבקש לשתי הקרנות האמורות לתמוך בעידוד הקולנוע הישראלי. חלק מן התסריטים משוכתבים ומשוחזרים, כדי לרצות את עיניהם וליבותיהם של לקטורים בקרנות, שפסלו כבר גרסאות קודמות או שבמקרה הטוב (ואולי הרע?) החזירו את כתבי-היד בצירוף המלצה לטרוח ולכתוב טיוטה נוספת. גם הדחויים מכל וכול חוזרים להידפּק על קרנות מזבחי הקרנות, שלא להזכיר את אלה שזכו (או שמא סבלו) מזריקות העידוד.
אני מתבונן בעיניהם הטרוטות של היוצרים הסדרתיים, שמנסים בכל מאודם לשפץ ולטייב ולטייח, מן המסד ועד הטפחות, את בית חלומותיהם, חלומותַי.
הדיבוק הזה, להפיק סרט קולנוע ישראלי, מקנן בתוכנו כבר עשרות שנים - ובמשך שנה נראה היה שהחלום קורם לפחות גידים של כסף. כעשרה סרטים
(מתוך למעלה מאלף, ברבות השנים ...) זכו לתהילה, ארצית ועולמית, למזומנים בקופות - או לשניהם. דומה היה שדווקא בארצנו המופרטת, החורטת במרקר צעקני את מיטב בשורות הקפיטליזם, מתגשם אחד העקרונות של המרקסיזם השמרני והממורטט: הכמות הופכת לאיכות.
אבל בינתיים, מאז אותה שנה טובה ומופלאה, כבר חלפו ימים ולילות רבים - ואפילו חלק מהיוצרים והמפיקים שזכו לעדנה מתקשים לשחזר את הנס. מספר התסריטים המוגשים למשרדי הקרנות דווקא גדל במידה ניכרת, אבל התקציבים לא גדלו ועלויות ההפקה תפחו. במקביל גדל גם מספר התחנות ב"דרך היסורים" של הכותבים: לקטורים, שכתובים, עריכות-תסריט, "הצלבות" וגיוס מקורות מימון נוספים, שלא להזכיר את ההתחבטויות והקשיים הצפויים והבלתי-צפויים במהלך ההפקה והעריכה - ועוד לפני הרגע האיום והמתוק של מפגש האמת עם הקהל, הרחב להפליא או הצר להחריד.
ומגיעים, כמובן, גם תסריטים טריים היישר מבטן המחשב. מרביתם מנסים - ואגב זה מקובל, ואולי גם רצוי - לחקות הצלחות מוכחות. מישהו, ספק בבדיחותא ספק ברצינות, מהלל בפתיח את מרכולתו כיצירה שתצליח ללכת (כי כנפיה שבורות) על המים ולהגיע, שמאלה, אל סוף העולם.
אחרים משתדלים מאוד - ובלא מעט מיומנות, הנרכשת במסלולי הלימוד לכתיבת תסריטים (שכה התרבו לאחרונה) - להפיח נשמה בעוברים שנועדו, אולי, לדרמות קצרות או לפרקים מורחבים של סדרת טלוויזיה. המנוסים עוד יותר מנסים לכוון-מראש לדעת גדולים ולטעמם. אבל קשה לדעת ולהבין מי ישרוד את בחירתם של אלה שצריכים לקרוא עשרות רבות כל-כך של תסריטים, ולברור ולבחור ולחרוץ דין.
אני זוכה להיפגש אישית עם לא מעט מהיוצרים, צעירים כמזדקנים, ומתפעם ממחויבותם ומנחישותם להגשים חלום. האם מותר לי להטריח אותם בפרטי- הפרטים של מה שמצפה להם, לנו, במסע הארוך? האם מותר לי להתריע מפני הצטננות החלום הרטוב? ואולי, יד על הלב, זו אפילו חובתי?
לפני כמה ימים קראתי ברפרוף עוד תסריט: מפיק מזדקן, המכונה "סיזי" - שמאחוריו נשרכים כמה וכמה הצלחות מרשימות וגם כמה וכמה כישלונות מפוארים לא פחות - מחליט לאזור אומץ וכוחות כדי להפיק, סוף-סוף, את "המכה" של חייו המקצועיים, והוא מתלבט קשות על איזה תסריט להמר.
"סיזי" נחוש בדעתו לצאת לדרך: להתחבר לכותבים, לממן פיתוח, לגשת שוב ושוב לקרנות, לבקש סיוע מחברים, להתאהב באחת המועמדות לתפקיד הראשי, להתכתש ולפטר את הבמאי, להילחם עם חברת הביטוח בגין מפולת של יום צילומים, למצוא עצמו מובס בוויכוחים בחדרי העריכה, להצטנף בהתרגשות שעל סף בכי בהקרנת הבכורה, לקרוא במתיקות ביקורת אוהדת ואז לזעום על שתיים אחרות, קטלניות. ואחר-כך: האולמות הריקים, המאבָקים עם סוכני ההפצה, הבשורות על הצלחתו של סרטו החדש של מפיק מתחרה.
אבל בתסריט חייו של "סיזי" אין סוף לתסריטים. "סיזי" יתעשת ויחזור לסורו, ואט-אט, אבל בבטחה, יקנן בו שוב החלום. למקרה שעוד לא הבנתי, הנ.ב. בשולי התסריט מציין גם את שם משפחתו של "סיזי" - "פוס".
האם מישהו חמד לו לצון על חשבוני? האם זה עורבא פרח? ואולי, בכל זאת - מה יש להפסיד - נלך דווקא על "סיזי"?
עוד אירוע הקשור לקולנוע הישראלי התרחש ליד בית-העלמין היפהפה של קיבוץ גבעת השלושה. ביום השנה השני למותו, התכנסו שם אוהביו ומקורביו של הבמאי והמפיק רפי בוקאי (והיו שם רק מעטים-להחריד מ"שלנו", מ"התעשיה"). כל הנאספים התרפקו על "אוונטי פופולו", הסרט שזכה להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" - ושביום-הולדתה ה-50 של מדינת ישראל נבחר במשאל-תרבות כסרט הישראלי הטוב ביותר.
לא דיברו שם על קבלת הפנים הצוננת שקידמה את "מרקו פולו", סרטו השני של רפי, ועל כישלונו המהדהד בקופות. יודעי-דבר זוכרים איך ועד כמה הצליח בוקאי לאסוף את שברי ליבו וגופו ולהמשיך ל"אושפיזין" - ואת "אושפיזין", כך דוּוח, כבר ראו מאות אלפי צופים (כמעט כולם מחוץ לגבולות ישראל...) ועדיין כוחו במותניו. רפי בוקאי לא זכה לצפות בסרט ובהצלחתו. האם יש בכך נחמה? האם זה סוף טוב לתסריט חייו של רפי?
בדרך מחורשת הברושים השקטה, המקיפה את בית-העלמין בגבעת השלושה, הסתכלתי בשעון. נותרו אומנם פחות מ-60 דקות עד תום מועד ההגשה לאחת מקרנות הקולנוע, אבל עדיין - אם יתרחש הנס, והפקקים בדרך למרכז תל אביב לא יהיו חמורים מהרגיל - אפשר יהיה להגיע בזמן ולהניח שם את ארבעת העותקים של תסריט זה או אחר.
לאן מסובבים את ההגה? מערבה, לתל אביב, למשרדי הקרן - או שמא מוטב לחזור ישר הביתה, לירושלים?.
