וידויו של רוצח אידיאולוגי

כן, אני מודה: רצחתי את העיתונאי הבכיר. אינני מכיר אותו אישית. אני לא מצטער, ולא מתחרט. נמאס לי מהדמוניזציה שהתקשורת עושה במשך עשרות שנים, לציבור שממנו אני בא. נמאס לי מהעובדה שהתקשורת הפכה אותנו לשק החבטות של החברה הישראלית. כל פוליטיקאי שרוצה התייחסות אוהדת של מעצבי דעת הקהל- חובט בנו.

למה דווקא עיתונאי? מפני שהוא, בניגוד לכנופיית "שודדי המנדטים", לא היה מוקף מאבטחים. בנוסף, הבעיה הראשית של הציבור שלנו היא התקשורת. ודווקא העיתונאי הזה, היה אחד המפיצים הראשיים של הרעל נגדנו.

נמאס לי לקרוא בעיתונים שהמתנחלים אשמים בכל תחלואי החברה. נמאס לי לשמוע שבגללנו, אין מיטות בבתי חולים. ושאנחנו הסיבה לקיצוצים בקצבאות, ובגללנו חסרים מפעלים בעיירות הפיתוח, וכו' וכו'. הכי מרגיז היה לקרוא ולשמוע, שאנחנו מונעים מאזרחי ישראל לחיות בשלום עם השכנים.

ההשתלטות שלכם על התקשורת, היא אלימות נטו. משם תגיחו עם העט השלוף, ותרצחו את יריביכם. עם המקלדת שלכם, תשטפו את מוחם של כל צרכני התקשורת. באולפני טלוויזיה. מראיין שמאלני ירים להנחתה כל פעם שהוא שואל פוליטיקאי מהשמאל. ראיון עם איש ימין, יש לו את כל האפיונים של חקירת שתי וערב.

פתאום קם אדם, בבוקר ומרגיש כי הוא "אויב העם". אני? שחונכתי על "טוב למות בעד ארצנו"? עכשיו אני אויב העם? מישהו פה השתגע...

שנים אני חש דחוי. בסה"כ רציתי להיות שייך. רציתי שיקבלו אותי כמו שאני. עם האהבה לארץ, הערכים והעקרונות הישנים. פתאום גיליתי שמעצבי דעת הקהל הצליחו לשנות את כללי המשחק. "הבוגדנות", "העקירה", וה"הריסה" הפכו לטרנד אידיאולוגי. "הנאמנות" ו"הבניה"- זה פאסה. בכללים החדשים, חשנו, חברי ואני כדגים על החול.

אני מבקש להדגיש: לא רצחתי את העיתונאי בגלל שהבולדוזרים הרסו את בתינו. מעולם לא אמרנו שאנחנו קדושים ואסור לגעת בנו. הרצח שביצעתי, היתה לו מטרה: זעזוע שתכליתו - שמירה על הדמוקרטיה. אני חוזר ומדגיש: שמירה על הדמוקרטיה.

איזו מן דמוקרטיה היא זו, שהמנצחים בוכים, ואלה שהפסידו, צוחקים ושמחים לאידם של המנצחים. בדמוקרטיה, "הרוב קובע" (!), הוא עיקרון יסוד. ועם כל הכבוד למינה צמח - ואין כבוד! - יש רק מקום אחד שבו בודקים רוב: הקלפי. ושם ניצחנו פעמיים.

אלא שפתאום התברר לנו, שהפתק אותו שלשלנו לקלפי - רוקן מתכולתו המדינית. שמחת הניצחון שלנו הייתה מוקדמת ומיותרת. אחרי תבוסתם בקלפי, עלו השמאלנים ליציעים עם פופקורן, וחזו במימוש האידיאולוגיה שלהם. זאת דמוקרטיה?

למרות שזה נגמר רע, את הלקח מנובמבר 95', לא למדתם. גם אז פגעתם פגיעה אנושה בדמוקרטיה. הייתם בטוחים שלהעביר את הסכם אוסלו ב', בזכות שני מנדטים שנגנבו מהימין - זה מותר. לא ממש הבנתם את הזעם העצום שהציף את הימין. ועוד לא אמרתי מילה על התכחשות של העבודה למצע עליו נבחרה ב- 92'.

מאז אוגוסט 2005, אני לא מצליח להירדם. רעש הבולדוזרים שהרסו את הבתים בגוש-קטיף וצפון השומרון, עדיין מהדהד באוזניי. מתחת לשמיכה, הלסתות מתהדקות, ואני מתגלגל מצד לצד. ככה עד הבוקר.

וכאילו כל זה לא הספיק, מגיע הפינוי האלים בעמונה. קודם האלות והסוסים, אח"כ הבולדוזרים. מהצחוקים שלכם הבנתי, שהמפגש הקשה הזה, בין אלות השוטרים לראשי הנערים, משעשע אתכם. "עד כאן"(!), אמרתי לעצמי.

המכות שחטפנו בעמונה, הורידו לי את האסימון. פתאום הבנתי, שהשמאל לא מפחד ממלחמת אחים. יש ביניהם רבים, שאפילו ששים למלחמת אחים. במיוחד אלה שמפחדים פחד מוות מהפלשתינים. ואני שואל: מה מקור אנרגיות השנאה האלה? איפה הסניף המרכזי של הזרם הזה? ומי יהיה המישהו, שיפסיק את הזרם, בסניף המרכזי?

אחרי התלבטות, חיבוטי נפש וייסורי שינה, החלטתי לבצע את השליחות הזו ולרצוח עיתונאי בכיר. גם בגלל ש- כמו שכבר אמרתי - מקור הפצת השנאה אלינו הוא התקשורת, וגם בגלל שהוא לא היה מוקף מאבטחים, מה שהגדיל את סיכויי ההצלחה.

עקבתי אחריו. ראיתי אותו נוסע לתיאטרון "הבימה", והחלטתי להמתין לו ליד הבית. אחרי שחזר, ראיתי אותו יוצא מהמכונית, יצאתי גם אני, התקרבתי אליו מרחק נגיעה, ולחצתי שלוש לחיצות. ראיתי אותו נופל למדרכה. בשביל הסתלבט, מלמלתי לעצמי "סרק, סרק", נכנסתי למכוניתי, ונסעתי למשטרה להסגיר את עצמי.

אני מודה, זה אני. עכשיו אני חש הקלה עצומה. עשיתי את זה. בכלא, אני מרגיש הכי משוחרר. לפחות עשיתי משהו. מזמן הייתם צריכים לדעת, שאסור למתוח את החבל יותר מדי. כי מתוך הציבור הרמוס הזה, יקום אחד שלא יוכל לשאת יותר את העלבון, וילמד אתכם לקח בל ימחה. אני יודע, שלא הייתם מעיזים ללחוץ חתול אל הקיר. מבחינתכם, אנחנו, לא היינו אפילו חתול. סתם חגבים שמותר לדרוך עליהם, ולהתענג על רעש הפצפוצים.

אם הפתק שלי לא נחשב הרי שמהאקדח שלי לא תוכלו להתעלם. פעמיים רצח על-רקע פוליטי, בגין רמיסתכם את הדמוקרטיה (הרצח של אמיל גרינצווייג, מהבחינה הזו שונה. הוא בוצע על-רקע הבעת דעה לגיטימית), אולי יורידו את מפלס היהירות שלכם.

יגאל עמיר צחק פעם, כשאתם בכיתם. עכשיו אני צוחק, כשאתם בוכים. בפעם השלישית כשזה יקרה, נבכה כולנו על חורבן הבית- בפעם השלישית.

[מוגש כשירות ליהודים שלא רואים את הכתובת על הקיר]