אל-נא תיסטו מן הדרך

ידידי נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, ידידי נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, שרת המשפטים, החוץ וקליטת העליה, השרה ציפי ליבני, חברותיי וחבריי, שופטות ושופטי בית המשפט העליון, חברותיי וחבריי שופטות ושופטי בית המשפט העליון בדימ. (הנה אני בא אליכם), היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז, שר המשפטים לשעבר, מר דן מרידור - השר שלעת כהונתו מוניתי שופט בית המשפט העליון, שוֹשלת שרי המשפטים לדורותיהם, עו"ד רון גזית, נציג לישכת עורכי-הדין,
ידידות וידידים יקרים, מוריי ורבותיי, משפחתי היקרה,

הום הזה אני בן שבעים שנה. לא עוד כבן שבעים שנה. שבעים שנה, קרי וכתיב. וכמיצוות החוק שומה עליי לפרוש מכהונתי כשופט. אמא לימדה אותי כי מארח חייב להודות לאורח על שטרח ובא, ובאתי לקיים את מיצוותה. אני מודה אפוא מקרב לב לכל מי שטרחו ובאו לחלוק עימי יום זה.

היום הזה, ידידיי, ברשות הרבים הוא. אבקש עם זאת כי תתירו לי להתכנס מעט ברשות היחיד. שלא כעץ השדה הוא האדם. לאדם, לכל אדם, יש אם ואב, מורים ומחנכים, חברים וידידים. וביום יחיד ומיוחד זה ביקשתי להזכיר בשמותיהם מיקצת מאותם אנשים שעיצבו את אופיי והדריכו אותי בחיי. ראש וראשון הוא אבא, שניאור זלמן חשין, ממלא-מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. מורה, מחנך, שופט, אדם.

אבא הלך לעולמו על מישמרתו והוא בחצי ימיו. בן חמישים ושש היה, רוחו עז ודברו חוכמה. הטוב אשר בי - אהבת האדם, אהבת העם, אהבת התנ"ך - מאבא בא לי. אני גא בהיותי בן לו, גא עד בלי-די. ועם אבא - אמא, לאה לבית מרגלית, שעזבה אותנו זה מקרוב. הייתה זו אמא שלימדה אותי יושר ויושרה. שֶׁפִּי וליבי יהיו שווים. היתה זו אמא שחינכה אותי לדבר אמת. לעולם לא "שי"ן.קו"ף.רי"ש", נהגה לומר. היתה זו אמא שלימדה אותי לדבר לשון נקיה. שלא אצער את הזולת. שלא אהיה איש-זדון. שתהיה חמלה בליבי על מי שנזקק לעזרה. שאעזור לו. שאגן על החלש. שאהיה אוהב אדם.

אמא ואבא שלחו אותי לבית ספר ושם פגשתי את מי שחינכו אותי ולימדו אותי להיות בן-אדם. בבית הספר העממי "הכרמל" בת"א היתה זו המחנכת שרה עזרוני שחינכה אותי, מיסכנה, ארבע שנים רצופות. המורה לחשבון, לאלגברה, להנדסה, לגאומטריה, לתנ"ך וּלְמַה לא - היה המורה אהרוני. קראנו לו "אגרא" והיגנבנו מבט אל-צד שמא שמע. אם אני יודע היום, לאחר ששים שנה, מהו ערך משולש, כיצד לפתור מישוואות, מהו "מקום גאומטרי", תוך כמה זמן תימלא ברֵיכה ששני צינורות מזרימים אליה מים בקצב נתון, ועל כל אלה, לחשוב בדרך מסודרת וממושמעת - הודות לאגרא כך. והמורה בן חיים, המורה לטבע ולביולוגיה. אחרון חביב ויקר - המורה אמוראי, המורה שלימדני לאהוב תנ"ך ואהבת ישראל.

ובתיכון "בית הכרם" (כיום ליד"ה): עליזה וירץ, מחנכת הכיתה, שהחלה ללמדני אנגלית וניסתה בכל כוחה לעשות ממני אדם טוב; חיים ברנדוויין שלימדני סיפרות; ועל כולם - צבי אדר, האיש שאוכַּל באהבת התנ"ך ורצע את אוזני לתנ"ך לכל ימי חיי. ובאוניברסיטה: פרופ' גד טדסקי, המורה האולטימטיווי למשפט פרטי, פרופ' הנס קלינגהופר, שלימדנו מהו משפט מינהלי, ובעיקר - פרופ' אביגדור לבונטין שלימדני מהו משפט, שלימדני לחשוב, ששבה את ליבי באהבת המחשבה הנקיה והאנליטית. ישלח לו אלוהים רפואה שלמה במהרה בימינו אמן.

ואחרונים, מאמניי בהתמחות: עו"ד גדעון האוזנר לימים היועץ המשפטי לממשלה וייבדל לחיים ארוכים מאיר וולינסקי - אותה עת סגן פרקליט מחוז ירושלים ולימים שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

משבגרתי והייתי לאיש, ולאחר שעזבתי את ספסל הלימודים וסיימתי את ההתמחות, עמדתי על פרשת דרכים, תוהה לאן אפנה ומה יועידו לי שנים שתבאנה. החלטתי - ועשיתי. חיי הבוגרים נחלקו לשלושה חלקים, כמעט שווים באורכם: 16 שנים (1978-1962) ביליתי במשרד המשפטים כפרקליט וכמישנה ליועץ המשפטי לממשלה. 14 שנים (1992-1978) עסקתי בעריכת-דין. 14 שנים (2006-1992) שופט בבית המשפט העליון, וכך הושלם הסבב. הנה הן 44 שנים. הוסיפו להן 26 שנים, הגיל שבו החילותי עובד בפרקליטות, והרי לכם 70 שנה. ומרבית אותן שנים שימשתי גם בהוראה בפקולטה למשפטים. כך ראיתי את עולם המשפט סביב סביב, דבר לא נעלם מעיניי.

בכל אחת מכהונות אלו שכיהנתי בהן נתתי את כל אשר יש לי, ובי, באהבה, במסירות אין-קץ. בכל אחד מעיסוקים אלה התגברתי כל יום כארי, שמח - לא שמח; מאושר - לקראת משימות היום, לנכש עשבים שוטים מדל"ת אמות שהוקצו לי, לשתול פרחים בערוגה שהופקדה בידי לטיפולי. שמחה בלב ומתרונן, כך הייתי הולך לעבודה כל בוקר, מלא רצון לעשות הישר והטוב. וזכורני שאמרתי לפרקליט המדינה דאז, צבי בר ניב, שלו היו מקצצים בשכרי, ואף לו היו דורשים ממני לעבוד ללא שכר, הייתי ממשיך בעבודתי באותו מרץ ושמחת יצירה. כי אהבתי את עבודתי, כל עבודה שקעתי בה, וראיתי בה עבודת-יעוד.

עם פרישתו של הנשיא מאיר שמגר מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון, כתבתי לשמו מילות פרֵידה אחדות על-אודות מלאכת השפיטה, וביקשתי לקרוא שורות מספר מאותה אלגיה:

את הבית הזה בנה אבא, יאמר בנו של האדריכל. ואת הגשר הזה הקים סבא, יאמר נכדו של המהנדס. ואת הגנים התלויים האלה שתל סבא רבא, יאמר נינו של איש הנוף והגנים. ומה אומר אני, ישאל בנו של השופט? והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: את מקום הנשמה ידעת? והמצפון, אותו ראית? המיששת צדק? ומה ריחה של אמת, טעמו של חסד? שופט לא ידע לבנות בית, לא להקים גשר, לא לשתול גן פלא. שופט לא לימד עצמו כל אלה. זה דברו של שופט: טובל בקסת עטו וכותב משפט וצדק וחסד. ואלה יהיו עמנו באשר נלך וננוע, תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה.

ועוד הוספתי וכתבתי:

פסק דין כמסיכה הוא על פנים, ופניו של שופט לא ייראו. ואולם מבעד לסידקי העיניים יבקעו נבכי הנפש. קראת פסק דין וידעת מי השופט ומה אורחו.

כן הוא השופט. כך הוא בשוכבו ובקומו. כך הוא בחייו. לעת היותי פרקליט ועורך-דין, ביום שזכיתי בו במשפט כמו צימחתי כנפיים ושייטתי לי במרומים. כך ליוותה אותי הרגשת התעלות יום-יומַיים עד שתלאות היומיום פוגגו והמיסו אותה. ואולם הרגשה זו לא היתה אלא הד וצל להרגשה עם כתיבתו של פסק-דין טוב, פסק-דין ראוי, פסק-דין שעושה טוב לאדם, שמציל אדם משיביו, שאומר אמת ועושה צדק. הרגשה עילאה זו קשה לתיאור אבל היא הנותנת טעם וצבע לחיים. הרגשה היא של מי שעשה מעשה טוב וראוי, והלב מתמלא אור ונהרה עד לשפתו.

מלאכתו של שופט בית משפט עליון מלאכה קשה היא, מלאכה קשה מנשוא. וזר לא ידע ולא יבין. חז"ל אמרו על מי שתופש כהונה של שררה: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י ע"א-ע"ב). ומי שאמר זאת כיוון בוודאי - אין ספק קל בליבי - לעבודתם של שופטי בית המשפט העליון. עבודתנו, אף לא עבודת עבד עברי היא; עבודת עבד-כנען היא. יום דבק בלילה ולילה דבק ביום. וזאת יֵדע היודע ויבין המבין: עבודה על דרך זו טיבעה שהיא הופכת שופטים לטכנאים. שאם לא תזין את הרוח - ובאין פנאי לא תזין את הרוח - תידלדל הרוח ותלך. שאם לא תעשיר את הנפש - ואדם רדוּף-עבודה לא יעשיר את הנפש - תֵּיעָנִי הנפש ויופיה ידהה וייעלם.

והנה, לפני כשמונה-תשע שנים הציעה ועדה ציבורית מכובדת רפורמה בעבודתם של בתי-המשפט. אף הוגשה הצעת חוק לכנסת אלא שזו החלה מעלה אבק. בימים האחרונים שומעים אנו על תזוזת-מה בביצוע הרפורמה, והשואל ישאל: מה טעם עבר זמן כה רב עד שעלתה הצעה זו לחקיקה? וכמה זמן יעבור עד להמשך ביצועה של הרפורמה? נתפלל כי הצעה זו תהא הסנונית שהלהקה תבוא בעקבותיה. וכך אקרא אל בעלי הסמכות בכנסת: יש מתנגדים לרפורמה, יש תומכים בה. ואולם, בין כך ובין כך - אנא החליטו בה. אם תתקבל הרפורמה - מה טוב. ואם תידחה - נמצא אולי אחרת תחתיה. אבל חייבים לעשות דבר.

מאז חוקי היסוד שלשנת 1992: חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, הפך בית המשפט העליון שחקן ראשי בזירה הציבורית בישראל. פסקי-דין של בית המשפט העליון - בייחוד של בג"צ - מתפרסמים בהרחבה בכלי התקשורת ומכל צד עטים עליהם לפרשם, להעיר עליהם, לתוקפם. לעיתים גם להסכים עם מה שנאמר בהם. ולעיתים, במקום שיש רוב ומיעוט, מתקשים המבקרים כיצד יוכלו שלא להסכים גם עם רוב גם עם מיעוט. וההתקפות הן מכאן ומכאן. מה-טעם התערב בית המשפט בנושא שאינו מעניינו? מה-טעם לא התערב בית המשפט בנושא שהיה חייב להתערב בו? והיחס אל בית המשפט הוא כיחס אל הממשלה.

כמו בית המשפט יוזם מהלכים אלה ואחרים, כמו בית המשפט יוזם מדיניות חדשה. אלא שהציפייה מבתי-המשפט ציפייה רבה היא יתר-על-המידה. ציפיה היא שלא במקומה. בית המשפט מנווט דרכו על-פי אמות מידה משפטיות, ויכול הוא שלא להתערב גם במדיניות פלונית גם במדיניות פלמונית אף ששתי דרכי המדיניות צהובות הן זו-לזו. נדע ונזכור תמיד כי האחריות למדיניות ולמעשה אחריות היא של הממשלה או של הכנסת. כל שבית המשפט מחליט אינו אלא שנמצא - או שלא נמצא - פגם משפטי במדיניות, דגש על משפטי. בית המשפט יכול שלא לאהוב את המדיניות ובכל-זאת שלא להתערב בה, שאם יתערב יטיחו בו, ובצדק: מי שמך?

הנה הוא פסק-הדין בנושא הבטחת הכנסה. וכי היינו מאושרים מפסק-הדין? אלא שמטעמי משפט נקיים, טהורים, לא מצאנו עילה להתערב במעשי המימשל ובחקיקת הכנסת. ועל-כך הותקפנו מכל עבר. מעבר מזה שמענו, ומפי אנשי אקדמיה, כי בית המשפט הוא בית משפט "תאצ'ריסטי" - כתואר גנאי, כמובן - על-כך שלא התערבנו במעשה הרשויות. מן העבר האחר שמענו מפי אנשי משק, כיצד זה עלה כלל על דעתו של בית המשפט שיכול הוא להתערב במדינות כלכלית, והרי אם יעלו את מענק הבטחת הכנסה תיאלץ הממשלה ליטול כספים מתוכניות אחרות, ונמצא בית המשפט מתערב שלא-כדין במדיניות הכלכלה של הממשלה.

גם מבקרים אלה גם מבקרים אלה אנשים טובים הם. אנשים שוחרי-טוב. אלא שלא אלה ולא אלה צודקים. וכדאי שנדע כולנו מה כוחו ומה סמכותו של בית המשפט, ובעיקר - מהן מיגבלות הכוח והסמכות. ולוואי וכל הרשויות תדענה מהן מיגבלות הכוח והסמכות. לא נירתע מעשות צדק על-פי אמות המידה המקובלות עלינו גם נוכח ביקורות נושכניות וצורבות מעין אלו. אנו בבית המשפט - בעצם: חבריי שלצידי ומי שיבואו לבית המשפט מחר-מחרתיים - לא נירתע מביקורת, ולו ביקורת בוטה היא. ולו ביקורת היא שכתבהּ איש-זדון.

גם קריאות דמגוגיות חסרות-אחריות כְּאֵלוּ ששמענו בימים האחרונים - קריאות-איומים כי יש להחליף את בית המשפט העליון - גם הן לא יטילו עלינו אימה. מן המאיימים נתעלם. אשר לביקורת, כך אומר לחבריי: אל תיראו ואל תיחתו. ולכותבי הביקורת אומר: הניחו להם לשופטי ישראל שכוונתם טובה ומעשיהם טובים אף-הם. אם נדרשת ביקורת, נשמע לביקורת, ובלבד שתהא זו ביקורת הוגנת. ביקורת הכתובה בלשון של תרבות, ביקורת לגופם של דברים ולא לגופו של אדם.

הרגשתי כהיום הזה היא שלא אמרתי כל מה שהיה לי לומר. כי לא סיימתי את שהחילותי בו. ואולם זו בוודאי הרגשתו של כל הפורש לגימלאות. על-כן, בד-בבד עם הרגשה זו של החמצה-משהו, אני מתברך בדברים שעשיתי וכתבתי. לא תמיד צדקתי. לעיתים, כך יש להניח, טעיתי. פעם כתבתי כי "שופט, כל שופט לעצמו, הוא פרש בודד בערבות החוק והמשפט". וגם אני, ככל שופט, הייתי פרש בודד בערבות החוק והמשפט. ואולם תמיד - אדייק: כמעט תמיד - עשיתי כאשר ציווני מצפוני, לא הימין ולא השמאל.

אותו איש קטן השוכן בי, היה דוחק בי, ועשיתי כמיצוותו. את חטאיי אני מזכיר היום: פעם אחת או פעמיים מרדתי באותו עריץ קטן. סברתי בתום-לב שהוא טועה והמריתי את פיו. אלא שהוא לא שכח ולא סלח. וכך מקיש הוא על דלתי לעיתים מזומנות להזכירני חטאיי. אותם מקרים של מרד-זוטא צפים ועולים נגד עיניי שוב ושוב, להזכירני כי לא עשיתי כאשר צוּוֵיתי לעשות. האישון ההוא טורח להזכיר לי זאת, שלא אשגה שוב, שלא עוד אפול בפחת.

בחודשים הקרובים ישַנֶה בית המשפט העליון את פניו. ועוד שנים אחדות ויקום דור חדש. דור הולך ודור בא. שופטים שבגרו מְפַנִּים את מקומם וצעירים מהם באים ויושבים על כיסאותיהם. כי שמה ישבו כיסאות למשפט כיסאות לבית המשפט העליון. אלה הולכים ואלה באים. אלה הולכים והם כשמשון נגוֹזוּ מחלפותיו. sic transit gloria mundi. ואלה באים ומחלפותיהם מצמחות והולכות. זה דרך העולם. כך נכון וראוי שיהיה. אך בית המשפט העליון על מכונו יעמוד. כך היה עד היום. כך יהיה לעתיד לבוא.

אך זאת אבקש מחבריי בבית המשפט העליון: הֵיישירו בדרך שהלכנו בה עד-כה. אל-נא תיסטו מן הדרך, לא הימין ולא השמאל. אנו מפקידים בידיכם למשמרת את לפיד בית המשפט העליון: לפיד המשפט והצדק, לפיד הישר והטוב, לפיד עצמאותו של בית המשפט, לפיד חירות האדם. קיבלנו את הלפיד כפיקדון ממי שקדמו לנו. שמרנו עליו כיכולתנו והנה הגיעה עת להעבירו אליכם. כארון הברית יהיה הלפיד בידיכם.

שימרו עליו מכל מישמר. לבל יכבה ולבל יועם זוהרו. אל תתנו אותו ביד זר. החזיקו בכל-עוז בלפיד זה שהאיר לנו והינחַנּו הדרך כל השנים, ויאיר הלפיד באור גדול את הדרך בה תלכו. יהי הלפיד בידיכם עמוד-ענן יום ועמוד-אש לילה להוליככם בדרך שידענו אותה מכבר. וביום יבוא העבירו את הלפיד זוהר באורו למי שיבואו אחריכם. אתם המעולים-שבמעולים. בכוחכם לקיים מיצווה זו. יכול תוכלו, ומשתקיימו - תצליחו.

עיקרים וערכים שבית המשפט העליון כונן וייצב בחמישים ושבע - כמעט חמישים ושמונה - שנותיו, הַמשיכו להחזיק בהם בחוזקה. אל-נא תשמיטום מידיכם. זכויות היחיד, שילטון החוק, הפרדת רשויות וביזור סמכויות. אמת שלנו, החזיקו בה במלואה. אמצו אותה אל לבבכם. אל תוותרו ולו על קמצוץ ממנה. כי אין אמת לחצאין ולרבעין. אי-תלות שזכינו בה, החזיקו בה בכל כוחכם. אל תיטשוה. אל תיסוגו ולו לרגע-קט.

כי אם תסתלקו מן האמת ולו כמעט רגע, תישמט האמת מידיכם. אם יום תעזבני לעולם אעזבך. כי אם תוותרו ולו מעט-קט והחלל יימלא ברע האורב מחוץ. הישמרו לנפשותיכם. התבוננו היטב נוכח פניכם ולכו בטח בדרך שהורונו ראשונים. אל תשכחו להסב פניכם אל-צד ולאחור: ימה וקדמה, צפונה ונגבה. תמיד: בכל יום ובכל עת ובכל שעה. והרי לא נדע מהיכן תיפתח הרעה. שימרו על הגבולות. חַזְּקוּ את החומות. הישמרו ממסיגי גבול.

הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה יומם וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם. נתבונן בכם מן החוץ. נשגיח עליכם מן החוץ. נגן עליכם. נשמח בשמחתכם וניעצב בעצבונכם. נילחם עבורכם, עבור בית המשפט העליון.

אפולוגיה

כל חיי הייתי לוחם. כך כפרקליט, כך כעורך-דין, כך גם כשופט הגם שהמלחמה שינתה מעט פניה. ואולם מתוך שלחמתי תמיד, ובסערת המלחמה, תוך כדי נפנופי חרב, אפשר פגעתי במישהו שלא נתכוונתי לפגוע בו. כל פגיעות אלו שפגעתי היו שלא בזדון. שכן אינני ומעולם לא הייתי איש-זדון. אבל אם פגעתי במי - אני מתנצל בפניו. אני כורע ברך ואני מתנצל אישית לפניו. Errare humanum est - הטעות היא אנושית.

אני מודה לעוזריי במשפט - לרמי חיימוביץ ולגיתית שריקי - למתמחים בלישכתי - לשירה אבנת ולאבי מיליקובסקי - למנהלת הלישכה - גילה קבלי - ולכל עובדי המזכירויות. אני מודה לכל המתמחים שהיו בלישכתי בעבר, ובראשם לעוזריי המשפטיים אמנון דה-הרטוך ונימרוד קוזלובסקי. אני מודה לכל אנשי המשמר השומרים עלינו לילה ויום: שומר מה מלילה שומר מה מליל. אתם הנסתרים מן העין עושים אתם את מלאכתכם באמונה. לולא אתם כולכם - עוזרים, מתמחים, מנהלות ללשכות, עובדי מזכירויות ושומרים - מי יידע אנה היינו באים. צר לי להיפרד מכם, אלא שהחיים נמשכים ואין לי אלא לאחל לכם שלא יתערב השטן לא בחייכם האישיים ולא בחיי העבודה בבית המשפט.

קשה לי הפרידה מבית המשפט. קשה לי הפרידה מחבריי בבית המשפט. חבורה קטנה אנו בבית המשפט. עד היום - בין 12 לבין 14 שופטים. חבורה מצומצמת וקומפקטית. אני מתקשה להאמין שיש מקומות נוספים שיחסי האנוש בהם כה טובים, כה ראויים, כה לבביים הם, כיחסי האנוש שיש בבית המשפט העליון. עובדים אנו שנים בכפיפה אחת. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. כל יום - החל בשעת בוקר מוקדמת וכלה בשעת ערב מאוחרת. ושמחים אנו לברך איש את רעהו ואת רעותו בברכת הבוקר ובברכת הערב.

לא תמיד מסכימים אנו איש עם אחיו. נופלים בינינו חילוקי דעות - לעיתים חילוקי דעות לא קלים - ואולם אין בהם באותם חילוקי דעות כדי לפגום ביחסינו הטובים ובחיבתנו איש לאחיו. וכך חיינו כל השנים, מישירים מבט איש אל רעהו ואל רעותו. בלי אינטריגות, בלי גינוני-כבוד בלא תביעות יוקרה. נעמתם לי מאוד, חברותיי וחבריי, ולא נותר לי אלא לברככם כי הרוח הטובה השורה בינותינו כהיום הזה תמשיך ותשרה עליכם מעתה ועד עולם.

ארבע עשרה שנים עבדתי בבית המשפט העליון ואת בית המשפט העליון, כמניין השנים שיעקב עבד ברחל, ויהיו בעיניי כימים אחדים באהבתי את בית המשפט ואת היושבים בו. אהבתי את עבודתי בבית המשפט, אהבתיה עד-מאוד. כל בוקר, השכם בבוקר, באתי לבית המשפט מתרונן ושיר בליבי. זו היתה שמחת חיי. זו היתה שירת חיי. ארבע עשרה שנים חלפו והגיעה עת לומר שלום, זו הפעם שלום של פרידה.

אני עצוב בעוזבי את בית המשפט, ואולם אודה לקב"ה שעוזב אני את משמרתי עומד על רגליי ומשפחתי עימי: אשתי רותי, ילדיי אפרת ויורם, שניאור ודנית ויואל, נכדיי, עידו, אֵלָה, אופיר, תמר, איתמר ורֵעוּת. אישתי וילדיי: רותי, אפרת, שניאור ויואל, הם ששילמו את מחיר נאמנותי לעבודתי כל השנים. שהרי אם עוטף עצמו אדם בעבודתו, אין לו פנאי, לא לאישתו ולא לילדיו. אבקש את סליחתכם רותי וילדיי, אך לא יכולתי אחרת. ולילדיי אומַר: מי יתן ותשכילו להעניק לילדיכם-שלכם את שלא הענקתי אני לכם.

אני מבקש להודות לנשיא אהרן ברק, להודות לו ולשבח אותו, על דרכו השקטה, החכמה והכריזמטית בהנהגתו של בית המשפט העליון במשך למעלה מעשר שנים. מי יתן והרוח הטובה שהישרה בבית המשפט העליון כל שנים אלו תוסיף ותשרה גם בתקופתה של מי שתבוא אחריו.

נתמניתי לבית המשפט בגיל 56, והנה אני בן 70. לאחר מסע ארוך ומרתק עומד אני שוב לפני הדלת הירוקה שבקיר, ולא אדע מה צופן לי העתיד בחובו. בקרוב אקיש על הדלת, ואם תיפתח לפניי, אטול את מקלי בידי ותרמילי על שכם ואמשיך במסע החיים, מסע האדם. עתה אנופף בידי שלום לאחיותיי ולאחיי בבית המשפט, וכך אומר להם: היו שלום חבריי וידידיי. תחזקנה ידיכם ויאמץ לבבכם. המשיכו לעמוד על מישמרתכם יומם וליל ועשיתם הישר והטוב כאשר הורגלנו ועשינו כל הימים. החיים בוודאי עוד יַקְרוּ אותנו איש על דרכו של רעהו. ניפגש במקום שניפגש, תמיד בשמחה, בגיל, באהבה.