זילות של המחוקק בהגנת ילדינו

על תפיסתו הערכית-נורמטיבית של המחוקק בקשר לילדינו ניתן ללמוד, בין היתר, מן העונשים המרביים אשר הוא קובע בצידן של נורמות פליליות. באוגוסט 1989, בעקבות מותה של הפעוטה מורן דנמיאס בשל התעללות קשה מצד בן משפחה, הונחה על שולחן הכנסת הצעה לקבוע בחוק העונשין עבירה של התעללות בקטין וחובה לדווח עליה.

בישיבת ועדת החוקה הוסבר: "הבעיה שהחוק הזה מטפל בה קשורה בתופעה שהיא מן הקשות בחברה הישראלית:¬ תופעת הפגיעה וההתעללות בקטינים וחסרי ישע דווקא על ¬ידי מי שאחראים לאותם קטינים וחסרי ישע. נוסף על הפגיעה הקשה הזו, קיים קשר השתיקה המחפיר של הסביבה, שבמקרים רבים יודעת על ההתעללות, יודעת על הפגיעה וככל אופן לא מוסרת שום דיווח למשטרה ולגורמים אחרים. וגם לא עושה דבר כדי להציל את הקטין או את חסר הישע, כי 'למה לנו להיכנס לנושא הזה'".

חובת הדיווח נמצאת מאז בסעיף 368ד לחוק העונשין. מי שאינו מדווח על עבירה בקטין או בחסר ישע מצד האחראי עליו, דינו מאסר שלושה חודשים. כאשר מדובר ב"רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או עוסק במקצוע פרה-רפואי, וכן מנהל או איש צוות במעון או במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע" - העונש על העדר דיווח עולה לשישה חודשי מאסר. אותו עונש הוא כאשר האחראי על הקטין אינו מדווח על חשד לעבירה מצד אחראי אחר. החוק ממשיך ומטיל חובת דיווח על עבירות המבוצעות בידי בן משפחה, עם עונשי מאסר דומים (שלושה ושישה חודשים).

קריאת נורמה פלילית זו מלמדת, אותנו כי קביעתו הבסיסית של המחוקק היא שמדובר בעבירה קלת ערך עד "שטותית" מסוג חטא, והמפר אותה "מסתכן" בעונש מירבי של שלושה חודשי מאסר. ביחס למקרים המיוחדים והחמורים יותר, קיימת "החמרה" מצידו של המחוקק והעונש המירבי הוא שישה חודשי מאסר - אומנם עבירה מסוג עוון, אך במדרג הנמוך של עבירות אלו (שהעונש עליהן הוא בין שלושה חודשי מאסר לשלוש שנות מאסר).

אם נוסיף לכך את המצב בפועל, שבו בתי המשפט לעולם אינם מטילים את העונשים המירביים, וכמעט שלא ניתן למצוא כתבי אישום אשר הוגשו אך ורק בגין הפרת חובת הדיווח (אלא לצד עבירות נלוות) - המסקנה המתבקשת היא, כי הניסיון לשפר את המצב, הוביל בפועל ליצירת זילות נורמטיבית אשר פועלת לרעה.

אין כל הצדקה להקל ראש בתפקידן של העיניים אשר מצויות בקרבת ילדינו. אין לקבל את גישת הראש הקטן מצד מי אשר מופקד עליהם. מן הראוי לתקן את החוק, כך שהעונש על אי-דיווח יהיה דומה לעונש המירבי על אי-מניעת פשע - שנתיים מאסר. אין כל הצדקה להבדיל בין השניים, במיוחד לנוכח העובדה שהתעללות בקטין או תקיפת קטין הן עבירות מסוג פשע. המצב הנוכחי משדר זילות כלפי טובת ילדינו והוא טעון תיקון - ודאי לנוכח ריבוי מקרי ההתעללות בילדים.