המאבק בין 'ימין' ל'שמאל', במנותק מכל שאלה חברתית-היסטורית אחרת, איננו רלוונטי והוא משרת מטרות הראויות להתנגדות שני הצדדים, שכן החברה הישראלית נמצאת בתהליכי פירוק והפרטה מתקדמים, אשר על הריסותיהם לא יצמח עולם מתוקן, אלא פראות מוחלטת. תהליכים אלו הינם חלק מתהליך עולמי המכוון לפירוק הכוחות המאורגנים ויצירת תחרות חסרת-רסן שתשרת אליטות מסויימות.
בראשית מדינתנו, היתה התנועה הקיבוצית הגרעין הקשה בחברה, וכמעט כל המעגלים בתוכה עמדו בזיקה מסויימת לרעיון השיתופי. קווי-דמיון רבים לה ולציונות-הדתית, כולל באופי הניסיונות לחיסולן. קריסת הקיבוצים, כמרכז רעיוני-רוחני, הותירה אחריה מבנה מרשים, אך חסר נקודה פנימית.
היה זה תפקיד הציונות-הדתית לחדש ולשאת את חיי העם במצב זה, אך כיום מתחולל משבר פנימי עמוק בתוכה על-רקע יישום ההינתקות וגרורותיה, שנעשתה כחלק מהפירוק החברתי הכולל, ויש בציונות-הדתית המשרתים אותו בהיסח-הדעת בקוראם להינתקות מהמדינה.
העומדים מאחורי ניסיונות הפירוק הנ"ל אינם מעוניינים בציבור מאורגן וערכי, אלא בפרטים בלתי-מאורגנים הנאמנים למערכת יחסי-הייצור. מבחינתם, הציונות-הדתית, והדתיים בכלל, הינם איום בשל ערכיהם, מפעלי-חייהם וגם בשל עוצמתם הדמוגרפית הגדלה.
בציונות-הדתית ישנם גם הקוראים להטות את מרכז הכובד שלה כלפי פנים החברה. מן-הראוי להבין כי הטייה כזו, ביחד עם כוחות חלוציים נוספים הצומחים כיום, תהווה מפנה דרמטי בעיצוב החברה הישראלית לדורות. החלוקה בין הכוחות המפרקים לבונים איננה חופפת לחלוקה בין דתיים לחילונים, או לכל חלוקה מקובלת אחרת, אך הפלגנות המקובלת היא המחסום בפני תהליך הבנייה של הציבור החושב במושגים של יעוד-עממי ותיקון-העולם, בעוד מובילי הפירוק דואגים לפרדו ובכך למשול בו.
השאלה איננה שאלת הפינוי אלא שאלת היעוד. ללא שיחה על השאלה 'לשם מה אנחנו כאן?' לא תהיה פשרה, אלא רק הכרעה אלימה, המעמידה אותנו בפני התהוותו של פאשיזם. תחת מסווה של שמירת-החוק ושאיפה לשלום בונה מפלגת-יחיד כוח עצום על בסיס הייאוש שאחז ברוב העם. 'קדימה' איננה בנויה על ציבור אידיאליסטי שמצא מנהיג בעל חזון, אלא על ציבור מיואש ומנוכר, אשר איננו מעוניין במיוחד בשלום או בשטחים, אלא בשקט ונורמליזציה.
אך העם היהודי איננו נורמלי והוא לא יזכה לשקט, שכן יעודו תובע מן העולם להשתנות - עמדה שהעולם התקשה לקבל מאז ומתמיד. על בסיס ייאוש ואדישות נוצרים בנקל משטרים טוטאליטריים, ואם נמנה סממנים נוספים בשלטון, כסירוב לקיים דיאלוג וביקורת-פנימית, שחיתות ואלימות נוכל להבין אנה הדברים הולכים ואת הקשר ביניהם: אותה היד שפירקה את ההסתדרות ואת הקיבוצים ומפריטה את מערכת-החינוך, היא שפינתה את גוש-קטיף ומנסה לחסל את הציונות-הדתית.
התומכים בפינויים נוספים, במתכונת חד-הצדדיוּת האלימה של הקודמים, זוכים לחיבוק דוב משלטון מושחת ומסואב, אשר יד-הברזל שלו רק נראית כמשרתת השמאל, אך היא תתפנה בעתיד גם לחיסול שאריות מערכת-החינוך, השיתופיות, ומדינת-הרווחה. כבר השתמשו בעבר באותן שיטות דכאניות שננקטו בעמונה כלפי מאבקי-עובדים והפגנות שמאל, ובמידת הצורך ישתמשו בהן שוב.
התשובה היחידה לפירוק היא התארגנות עממית ובלתי-אלימה על בסיס רוחני עמוק, ועל תיקון החברה בארץ להתבסס על היהדות כמרכז רוחני (דתי וחילוני כאחד). התארגנות כזו שוברת את כללי המשחק שהציב הממסד, המשרתים אותו היטב מכיוון שנצחונו במסגרתם מובטח.
נזכור כי פרש יכול אומנם לשבור גפיים, אך לא רעיון. הרחק מעיני התקשורת ופרסות ,התארגנויות כאלו הולכות וצומחות בדמות התחדשות תנועות-הנוער, הגרעינים התורניים, הקיבוצים העירוניים ועוד. סביר להניח שהמחלוקות יוותרו גם בצורה זו, אך ניתן יהיה להביא להתגלות כוחן המחייה והמקדם ולא זה ההרסני והממית הנגלה לעינינו כיום.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
