רוח ערבית של שלהי אוגוסט מדגדגת את גופי השרוע בכלונס מתנועע. מעבירה בי רטטים, רטטים של עונג. במרפסת ביתי הפונה אל שדרת עצי הצאלון הדרומיים של עירי ירושלים, מחזרת הרוח אחר צמרות העצים. אלה רוקדים עמה בטנגו ארוך ומתמשך המלווה בשריקות חיזור של בת לוויה מתעתעת וחומקנית.
השלווה המבורכת שעוטפת אותי כאילו באה ממרחקים. מעסה בידיים מיומנות ומשומנות בשמנים ארומטיים את גופי הדרוך. מנסה להרפות, להדחיק אל קרן זווית את טרדות היום שפוצעות את מחשבותי. לא מרפות ולא נותנות לי לשקוע אל תהום השינה. אני בתוך כלונס מתנועע חש כפנינה מכונסת בתוך צדפה פראית של טבע סוער. עיני רפות ונעצמות. צל וילון הפשתן נח על פני. מישהו מטלטל את זכרונותי. אני נוסע במנהרת הזמן לא אל העתיד, אל משהו מוכר. אל וילונות תחרה לבנים המתנפנפים ברוח פותחים את שערי העבר של ילדותי. שם נוגעות רגלי בשטיח דהוי המכסה את אריחי חדרי שקירותיו ערומים חפים מכל תמונה ואביזרי נוי. הקירות מתקלפים, מסתלסלים בקיפולי צבע יבש בגוונים של לבן ואוף וויית , מן צבע לבן מלוכלך שכזה.
מישהו נוקש על החלון "לקום לסליחות". אני נדחק אל המזרן הקרוע בפינת החדר מצטנף ממגעה הקריר של הרוח בעוד השחר מפציע. קולות הרחוב המתעורר מגיעים אל חדרי. אבי נסער בשנתו. מתהפך במטתו מצד אל צד וכמו בריטואל קבוע, בא אלי מהדק בנייר דבק לבן את-פי. על שפתי מהדק את הנייר שלא אנשום. שלא אצרח. ובחגורת העור החומה של מכנסיו מצליף בגופי הצעיר. אני צורח בתוכי. הכאב מחלחל בנהרות של דם והדמעות שזולגות על לחיי כמו מתוך חלום מוטרף של איזו הזיה מסריחה. ידי נשלחות קדימה לעצור את הסיוט הזה. אבא לא מרפה. הידיים שלי רק מגרות אותו להמשיך. והוא מצליף על שתי ידי הקטנות בטירוף. הוא לא רואה אותי. אבא שלי רועד באקסטזה. ידיו מונפות מעלה מטה כמו מנצח על תזמורת דמיונית. רגלי בועטות: "אבא תפסיק!" אך אבא לא חדל.
לאחר שכילה את זממו. הלך אבי אל מיטת אמי בחדר השינה. באותו סרט הדבקה עטף את עיני אמי העצומות. את ידיה ורגליה לבל ינועו קשר בסרט הדבקה אל רגלי המיטה. את שפתיה המצויירות כדובדבן תוסס ומבשיל הוא מהדק בנייר הדבקה. מתוך שינה אמי מושלכת ממרום האפיריון המלכותי אל חדרי הטירוף של אבי. ההצלפות בחגורת העור החומה שלו משרטטות קווים מכוערים בגופה הבהיר של אמי. שבילי דם צובעים את הגוף הצח כשלג. אמי מנסה להתנגד. אני שומע את רגלי המיטה זזות בבעתה ואיני יכול להושיעה.
ושוב נקישות על החלון: "לקום לסליחות". אבא שלי נרקומן מזויין. בשביל להשיג כסף לקנות קראק פרסי מכר את כל הרהיטים בבית. מאז שאני זוכר את עצמי כילד, המקרר שלנו היה תמיד ריק. לא זוכר איך נראה עוף מבושל וממרח שוקולד. גדלתי על לחם עם מרגרינה וכוס תה עם נענע. הכרחתי את עצמי בכורח הנסיבות והמציאות להיות צמחוני. לא שרציתי להיות כזה, פשוט לא היתה לי ברירה. בבית-הספר כשכל הילדים אכלו בחדר-האוכל, אני הסתובבתי ברחובות אוסף בקבוקי -בירה ומקבל פיקדון מהחנוונים של הצרכניות בשכונתי. לא סיפרתי לאיש על מצוקותי. הייתי יושב תמיד ליד החצר של גיזלה. בית הכנסת היה בצד ימין וביתה של גיזלה היה בצד שמאל. החצר נשקה אל קירו הדרומי של בית הכנסת. שם במקום הזה הייתי בוכה לאלוהים שיעזור לי. שיפסיק את הטירוף של אבא. שם במקום הזה הייתי עם עצמי.
גיזלה היתה ניצולת שואה ממטהאוזן. שמה היא איבדה את הבעל שלה יענקל ואת שתי בנותיה צילי וחיה. בנות ארבע וחמש היו כשהפרידו אותה מהן. ועד היום היא שומעת את הצרחות שלהן. לילה, לילה מתוך אופל שחור באה העלטה מלטפת את פניה כאילו לא אירע מאום. ככה חמישים וחמש שנים חלפו מאז והילדות שלה לא גדלו מעולם. כשאני בא אליה, אני שומע אותה שרה: "אלוהי הסליחות... סלח לנו, מחל לנו."
כשמלאו לי אחת-עשרה, אמא שלי הפכה למשוגעת. ככה אבא אומר. באו אנשים עם מגבעות לבנות כמו של טבחים מבתי-מלון מפורסמים ולקחו את אמא. היא שמחה ללכת איתם. הרגשתי כמו באר שרוקנו לה את המים. הדמעות שלי כבר לא יצאו לשוטט על הלחיים שלי. ביום שאמא הלכה. הלכה ממני גם ילדותי.
אבא המשיך לטרוף את חלומותי במצלפות חגורתו החומה. מתנודד מתוך הרטט הזה של איבריו החולים. הולך כסומא. מריח את גופי הצעיר כרוטווילר אימתני ומסתער. רק אחרי שפצע אותי ושירטט על-ידי ורגלי את יצירתו הזוועתית, ברחתי מהבית. גברת גיזלה מצאה אותי מדמם בחצר על המרצפות האפורות-ורודות שדהו עם השנים. בכיי הוציא אותה מביתה. בצבעים של כאב ובדידות צבעתי את מרצפותיה, לבה נכמר עלי. ארבעה ימים בערו איברי מפצעים מדממים. אש אחזה בגופי. שרפה את תמונות ילדותי אחת לאחת. לשונותיה חפנו אותי מכל עבר קטנות וגדולות. עמדתי ליד בית הכנסת. קולות המתפללים היו כשירה ערבה לאוזני. התביישתי להכנס בבגדים קרועים ומכותמים בלכלוך ובזיעה. חזרתי על כל מילה ששמעתי: "נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח לי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי..." לא הבנתי את המלים. אך המוזיקה שלהם קרבה אותי לאלוהים.
נשארנו אבא, אני והמכות. לבית-הספר כבר לא הלכתי. אף-אחד לא חיפש אותי. כנראה שלא הייתי חסר לאיש. הייתי יושב שעות ארוכות בחצר הבית של גיזלה, בוהה אל השמים בתחינה שהכל יפסק. שם בין עצי הגויאבות ועצי התפוחים מצאתי את חלקת אלוהים הקטנה שלי. אבא שלי לא יחפש אותי כאן. ובאין איש רואה השלתי את מכנסי מעלי ורגלי הצבות מעוטרות בחריצים משוייפים כמו מלאכת האמן המגלף בעץ את פסליו.
אבי חרט ברגלי ובבטני את יצירותיו המזוויעות. רק ריח הדם כשהיה מגיע אל נחיריו היה מפסיק את הצלפות החגורה. השמש החמימה ליטפה את ראשי ופוארות העצים סוככו על גופי שנח לו בתוך בועה אדמומית מכאב וייסורים. רק את ציוצי-הציפורים הייתי שומע. מתמכר לרוגע הזה הסולל לי שביל אל שערי שמים. בחצר של גיזלה הייתי מוגן מידיה הנוראיות של הזוועה. קול בתוכי ביקש שאברח מאבא שלי וקול אחר היה מבקש שאשאר, כי מי ידאג לו ויחוס על נשמתו ויתן לה מרגוע. ואני ילד בן אחת-עשרה, חשבתי שלא אגדל לעולם.
הבטן היתה מציקה לי. ידי ורגלי הפכו למצולקים ומכווצים ורק הבגדים הגדולים שמצאתי בבית, כשאבא לא היה כיסו את כיעורי. כשרציתי לרחוץ את כתמי-הדם והפצעים שעוד דממו, לא היתה אף טיפת מים בברזים. חשבונות של מים וחשמל נערמו על השולחן...אני ידעתי שאל הזוועה אני לא חוזר. "נצור לשוני מרע.." מלמלו שפתי.
לקחתי את בגדיה של אמא. נושם את ריחה אל תוכי והלכתי אל פינת המסתור שלי אך אפילו אליה לא הגעתי. נחשולי הדם צבעו את מרצפותיה המלבניות אפורות-ורדרדות של גיזלה. בצבעים של פחד ובדידות ביקשתי את נפשי למות."ה' צורי וגואלי עושה שלום במרומיו הנח לי ואלך..." איברי בערו. אש אחזה בגופי שרפה את תמונות ילדותי. עקוד הייתי על מזבח. אש אחזה בגופי. לשונותיה חפנו אותי מכל עבר קטנות וגדולות. צהובות, כתומות וכחולות. קדחת של חום בעבעה בתוכי. רציתי למות.
גיזלה לא משה ממטתי ימים רבים בבית-החולים. היא טפלה בי כמלאך. היתה לי אמא וסבתא שמעולם לא היו לי. כשמשקלי התייצב וגופי החלים מידיו הנוראיות של אבא, שוחררתי אל חלקת האלוהים שלי. במקום הזה גדלתי להיות בן-חורין. עבד הייתי לאבא שלי שהכה בגופי והפכו לשק אגרוף.
אל שלהי אוגוסט כל שנה אני חוזר וממלמל את מילותיה של גיזלה: "מכלכל חיים בחסד סומך נופלים ורופא חולים". לימים סיפרה לי, גיזלה, שביום שמצאה אותי שותת דם, היא הזעיקה את אנשי-החוק. ואלה פרצו לבית של אבא שלי לעצור אותו, שישלם את הדין על מעשיו, אך הוא הקדים אותם. שרוע היה על הריצפה. צינורית גומי צהובה, מזוהמת וצרה היתה מתחת למרפקו. מזרקים שונים וגפרורים היו למראשותיו ומסביבו.
ביום שאלוהים חס על חיי, הוא לקח את אבא שלי אליו. גיזלה היתה לי לאם על הנייר. זה היה הסידור כדי שאוכל להשאר אצלה לתמיד. היום היא מערסלת בידיה את בני הבכור תינוק בן ארבעה חודשים ודרך פניני דמעותיה היא חיה מחדש את אמהותה. רשויות החוק במקום מגורינו דאגו לכל מחסורינו. רוח ערבית של שלהי אוגוסט מזמזמת באוזני את הניגון המוכר: "נצור לשוני מרע..."
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
