הפילוסוף הפולני סלבוי ז'ז'יק מספר בספרו: "ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מסות על ה- 11 בספטמבר ואירועים סמוכים", על אדם אשר תר אחר מזלו בארץ אחרת, ואומר לקרוביו כי אם יכתוב את מכתביו אליהם בדיו כחול סימן שהכול נפלא, ואם יכתוב בדיו אדום סימן שהכל מזעזע. והנה, בבוקרו של יום מקבלת המשפחה מכתב בו כתוב בדיו כחול, המפרט כי הכל נהדר ומדהים עם זאת אין בנמצא דיו אדום...
קרי, אפילו היכולת לזעוק חמס איננו בנמצא. במדינה אשר מתיימרת לספק את ארגז הכלים של הדמוקרטיה המערבית, לא יכולתי שלא לתהות לעניין צורת ההתייחסות בציבור כלפי עמיר פרץ.
ישנה אגדה שמופצת בין כותלי האוניברסיטה, כי היועץ האסטרטגי של עמיר פרץ עובר בין שמנתה וסולתה של האקדמיה ומנסה למכור את מרכולתו לאותם שועי ארץ. הם עוברים סעיף-סעיף במצע של מפלגת העבודה, עומדים על קוצו של יוד. במהלך כל הבדיקה, כחוט השני ניתן לראות כמה תחושת ההזדהות וההסכמה עוברת בקירבם על אותו סוג חשיבה ואידיאולוגיה. כל אותה הסכמה מתנדפת כאשר מגיעה שעת ה- ש', בו אותם אנשים מתבקשים באופן די הגיוני להביע תמיכה באותו ראש לאריות, על שום מצעו. אז עולות אל פני השטח כל אותן תחושות ופחדים קמאים על העדר השכלה, בהם אנגלית קלוקלת, העדר ניסיון והטיעון המוחץ הוא לא נראה להם...
לעניין ההשכלה, נראה על-פי המצע, אופן ההתנהלות וצורת התבטאותו, על הענות מלאה לאותו קריטריון ערטילאי של השכלה. כמו גם אנגלית שמובעת על-ידי ציפי לבני ואהוד אולמרט שהיא לא בדיוק אנגלית אוקספורדית... לעניין הניסיון, לא נראה כי הובעה תרעומת נגד דויד בן-גוריון כמו גם לוי אשכול אשר יזכרו כשניים מגדולי המדינאים.
דבר נוסף, יהיה עמידתו באחד מהמשרדים היותר מורכבים במשק. ולאותו טיעון מוחץ, מדהים עד כמה אנשים שלכאורה מצופה מהם להביא טיעונים הגיונים, קוהרנטים ואף מדעים נאחזים בקרנות המזבח, טענות רגשיות שמועלות מהאוב ללא כל אחיזה במציאות.
מתבקשת הטענה כי אם זה הולך כמו ברווז נראה כמו ברווז ונשמע כמו ברווז, זה ברווז... למרות זאת, נרתע עד מאוד עמיר פרץ להשתמש בטענות כאלו, מהסיבה הפשוטה שאין את אותה דיו אדומה. אין בנמצא במה אמיתית וכנה שתוכל לקבל את אותם טענות ולהתחיל בצעדים לשינוי של אותו מצב. השיח הוא שיח של זכויות, עם זאת מוטה מעמד, מוטה צבע ומוטה גיאוגרפית.
הדבר מגיע לאבסורד, כאשר החשש להצביע על כך מגיע למצב בו היועץ עצמו טוען שעמיר פרץ כעס עליו נורא על עצם העלאת הטענה. קרי, העלאת הטענה היא בבחינת בלון ריק. אפשר לבקר אותה, אפשר לחלוק עליה. אך לסרב מלהעלות אותה לסדר היום כליל, מעיד על בריחה ופחד.
במעבר חד, צפיתי בתוכנית הדוגמניות 2, מבט אנתרופלוגי מעמיק, על החוויות אותם חוות קבוצה של נשים אשר הניסיון לחבר משפט אחד ברור בלי המילה "כאילו", נהיה משימה קשה מנשוא.
בשלב המיונים נקלעים להתחבטות לעניין הבחירה בין הבלונדינית האולטימטיבית, אנגלו סקסית, לבין השחרחורת מעיירת הפריפריה. כאן עולים כל התחושות הפטרוניות והגסות על העדר יכולת אמיתית של אותה בחורה שחרחורת להיטמע בקרב מסיבות הגן של בני המעמד הגבוה. אל מול אותה בלונדינית אשר מתקשה לדבר, כל שכן להתנסח, בבחינת dead woman walking אשר על-אף כל מעלותיה נקבע כי אותה נסיכה מתאימה אף יותר להתמזגות עם אותם יחידי סגולה.
אחד מהשופטים, מיקי בוגנים, עזב בהתרסה את מעמד המיונים על שום אותה הבחנה גסה, דיכוטומית בין הנערה מהגבעות לבין הנערה מהעיר. עם זאת, על-אף לשונו החדה, נמנע מלהעלות את המציאות המחוספסת אל פני השטח, הוא רמז, הוא כעס ואף רטן. אך החשש גבר עליו. אין לכחד, אין רצון לעשות פה תחרות אינטליגנציה. אך נראה בדיעבד, כי ההבחנה שנעשתה בשיפוט היא על סמך הזדהות והטמעה. אותה לבנה, אנגלו סקסית טובה מספיק להיות חלק מהחברה הגבוהה, אותה אחת הידועה באמרת הכנף "עוף זה ציפור, פרה זה חיה". עם זאת, לבחורה השחרחורת לא תינתן ההזדמנות לפרוץ אל אותה חברה מסוגרת אליטיסטית, קרה וגזענית.
כל הסיסמאות של רב-תרבותיות זכויות ודמוקרטיה נראות במצב שכזה כאמרות חסרות טעם וחשיבות. עצם העלאת הטענה הגורפת הנדונה נדחית במהירות ובפטרוניות. העדר ניסיון גורף להתמודד עימה. נאמר בעבר כי אותו אדם אשר, לכאורה חופשי במחשבותיו, הוא זה אשר יותר כבול מכולם.
אכן, במצב הפורמלי אנו חופשיים להעלות כל סוג של טענה, לנהוג כרצוננו, ולנהל שקלא-וטריא עם כל מאן-דיכפין. עם זאת, במבחן המציאות מתבצע תהליך סינון אשר מתיר רק לטענות "הנכונות" לעבור את השלב הראשון במסלול המכשולים.
וולטיר אמר פעם: אני לא מסכים לדעתך, עם זאת אלחם כדי שתוכל להביע אותה. טענה זו מקבלת גוון עגום אל מול המציאות של ימינו. אני איני מפחד לטעון: "גזענים, נמאסתם"!
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
