ברוך שעשני אישה

לא. אני לא מתכוונת למרוד בנוסח הסידור ולשנותו. אני מתפללת רגיל וטוב לי מאוד עם "שעשני כרצונו" - כמו סבתי המשכילה. אני רק רוצה להביע מה אני מרגישה: אני שמחה להיות אישה! כל כך שמחה! לא חסר לי כלום כאישה. לא היה חסר לסבתא שלי וגם לי לא חסר.

דבר אחד ברור לי: אני לא מקנאת בגברים ולא מחקה גברים, לא מנסה להידמות לגברים - ולהפוך לגבר מחוספס, במקום להיות אישה שלמה עם עצמה, והיצור הכי מאושר מכל כדור הארץ. אין לי שום הרגשה שאני פחות חשובה מגברים. אני יודעת היטב שגברים רבים חשים חשובים יותר ממני. לא איכפת לי. אם נעים להם כך - שיבושם להם. אני לא אתחרה. אם הם צריכים תחושות עליונות שינעם להם. אני לא צריכה להרגיש חשובה יותר. אני מרגישה שאני - אני, וטוב לי עם זה.

לכן אינני מבינה כל מיני מאבקים למען לתת לנו כל מיני תפקידים גבריים, איני צריכה לבוש גברי ולא מקצוע גברי, כדי להתחרות בחברה ההישגית והמצליחנית הגברית. אני לא צריכה תסרוקת גברית ולא איפור גברי.

איני מבינה את מאבקן של הסופרז'טיות האנגליות, עם הכובעים הרחבים והשמלות הארוכות - מה אני צריכה את כל השיגעון הזה של חיים פוליטיים.

אני משפיעה בדרך אחרת, בדרך יותר מכובדת, סיסמתי: כל כבודה בת מלך פנימה. עוצמתי היא בתוכי פנימה. זו עוצמתי הנשית. אני מרגישה שהשכינה שורה בי. בכלל, שכינה זו לשון נקבה, נכון?

אני בונה בית, זוגיות, חינוך, ילדים. אני בונה נעימות עם מחויבות - שניהם גם יחד. בעלי קצת מתקשה ומסתבך בזה, בכל מיני הגדרות. לי - זה זורם טבעי. יש לי יכולות לחייך, לחלוק, לשתף, לאהוב. עוצמתי היא פנימית, נסתרת מן העין. אני לא מחצינה, אני לא מנפנפת - הכל בפנים.

אני לא אומרת שתמיד קל לי עם בעלי. הוא לא מבין כל מה שאני אומרת, אז הוא מעליב אותי ואני בוכה... לא, אני לא רגשנית. כשמישהו אחר מעליב אותי, אני לא בוכה, - רק הוא, כי אני תלויה בו. הסברתי לו את זה כמה פעמים, והוא הבין, אבל אחר כך הוא התנהג שוב כך. כנראה קשה יותר להשתנות מאשר להבין. אבל אני לא נלחמת בו בדרכים שלו. אני "מובסת" מראש, למעני, למענו ולמען ילדיי. הוא פונה אלי בסגנון כזה גברי-קשוח, לפעמים אפילו מקלל וחושב שזה עושה אותו גברי. אני לא משתמשת בנשק גברי, רק נשי: רוך, גם איתו וגם עם הילדים.

כן, אני פסיכולוגית קטנה, אני עובדת סוציאלית קטנה. איזו עבודה עצומה מוטלת עלי! זוגיות וחינוך ילדים בשלוש משמרות כולל שבתות וימי מחלה.

לפעמים נגמרות לי הבטריות. אז אני שוב ממלאת אותן והן נטענות. לפעמים בזכות שרה, רבקה, רחל ולאה שהרבה קראתי עליהן; לפעמים מבעלי, לפעמים מחברות; לפעמים מעצמי. כן, אני אוהבת להסתכל על עצמי בראי ולחייך לעצמי. בהתחלה הייתי מתאפרת. הגעתי למסקנה שאין לי מה להסתיר ואין לי מה להבליט. אין לי כלום נגד איפור, וגם לא בעדו. גם בלעדיו אני יפה ומיוחדת, בעיני עצמי ולא כדי למצוא חן בעיני גברים. הם לא מעניינים אותי. זה בשביל ההרגשה שלי: בגדים יפים, שביסים יפים. "השב שביסנו לראשנו..."

כאשר קשה לי לדבר עם בעלי, אני מנהלת דו שיח פנימי עם עצמי ולפעמים עם חברות, פנים אל פנים או בטלפון. יש לי כמה חברות-טלפון. עם חברות אני תמיד יכולה להיפתח, אני יכולה להרגיש אישה. לא! זה לא במקום בעלי. זה בנוסף. העיקר בשבילי - זה הבית. אני רוצה להיות אהובה ואוהבת. מאוהבת ומאהבת. אני רוצה להיות אימא טובה ומבינה. לא למדתי את כל זה באף מקום. אולי יש לי מה שמכנים אינטליגנציה רגשית. אני מרגישה יכולת יצירה טבעית בבית.

אך ממש נחמד לי עם חברות. עולם התרבות בנוי בשביל גברים. יש שם כל מיני דברים זרים לי. לא בשבילי. יש לי ערבי שירה עם חברות, אני צריכה לשיר. זה מבטא את נשמתי. יש גם שמנגנות. אני רק יודעת חלילית. באותם ערבים, אני מרגישה טבעית.

אני גם משתתפת בסדנות. אנו מדברות על כל מה שיש בנו. חס וחלילה לא לשון הרע על בעלי או על ילדיי - רק על עצמי. ממש כיף לי עם נשים. בוודאי אני - של בעלי והילדים, אבל שייכת לשבט הנשים, שכולנו שייכות לו בלי הבדל גיל, מצב משפחה או מקצוע. אנו שמחות יחד, צוחקות יחד בלי גבול, צחוק טהור, צחוק תמידי, צחוק כמו פעמון.

זה סודי: יש לי רחם, עטפתי בו את התינוק. גם אחרי שנולד, אני עוטפת אותו. אני אוהבת, אוהבת - ורוצה שיאהבו אותי.

אני אוהבת את עצמי. אני מרגישה שיש בי אינטואיציה בריאה ומאירה, שחכמה נולדת בי, שאני נולדת כל הזמן. אני מאמינה בעצמי, בחכמה הגדולה שבי. לכן אני אומרת בצהלה: "ברוך שעשני אישה".