מכתב פתוח למרים פרץ

למה לך? את אהודה, מוערכת ומבורכת, זוכה לאהדה חוצת מגזרים, עדות, מעמדות, שבטים. עטופה בחום ובחמלה; את שגרירת הטוב והיפה שבאדם, שגרירתה של החמלה בארץ שטופת רוע ושנאה שבה רבים צמאים ומשוועים לה, לתחילת איחוי, לתחילת ריפוי. את זוכה - ובצדק - להערכה עצומה לא בשל תפקיד זה אור אחר, שמילאת או שאת שואפת למלא, אלא הודות לאישיותך העממית, הלבבית, הכובשת; בשל התגברותך המופלאה, הלא תיאמן, על האבל הכבד מנושא, אשר היה עלול להפיל אותך אל תהומות הייאוש והאבדון והוא שימש לך מנוע ומנוף לדבקות בחיים.

את מופיעה בכל מקום שאליו את מוזמנת, מקצה הארץ עד קצה, מפיצה את הערכים האנושיים הנעלים והנאצלים ביותר - ערבות הדדית, עזרה לזולת, נתינה ללא חשבון, אהבת חינם. את עושה זאת לא מתוקף מינוי רשמי כל שהוא, אלא בשל מצוות הלב; הוא השולח אותך אל שליחותך. דווקא העדר המחויבות שלך לבעלי אינטרס שונים הוא המעניק משנה-תוקף וחשיבות לפעילותך. שליחותך הטהורה מונעת בדלק מזוקק, מעושר בתוסף ששמו אהבה, של הפצת הטוב בארץ שרבים בה גילויי הרוע.

הנטייה להיענות לתומכים במועמדותך טבעית, מובנת, לגיטימית. הרוח הגבית החמה, שאת נהנית ממנה, אהדה ציבורית מחמיאה, שקולעת אותך אל אזור נוחות - אלה, כשלעצמם, מטים, מן הסתם, את כף המאזניים של החיוב היוצרת מרכז כובד. אלא שעכשיו, כשהפכת עצמך למועמדת רשמית, את תתחילי (אולי כבר התחלת) להימדד ב"פעימות הדופק האחר", כלשון המשוררת; או אז תתחיל תזמורת הצרימות והחריקות להרעיש, לייחס לך מניע זר, לתאר אותך כמי שמנצלת את מעמדה כאם שכולה לצבירת נקודות זכות מוקדמות. יהיו, כצפוי, מי שיתארו אותך כמניפולטיבית, כמי שמנסה להוון את אהדתה הציבורית, שאת נהנית ממנה בשל היותך אם שכולה לשני בנים, ולתרגמה לתפקיד, אשר מי שמכהן בו מכונה ונחשב ל"האזרח מספר אחת".

האם את ראויה? ודאי. האם את מתאימה? אולי. יש נימוקים לכאן ולכאן, בעד מועמדותך ונגדה. בתוך תוכך, זו רק את שחשה ויודעת האם את באמת שואפת לתפקיד ורואה עצמך בעלת כישורים ויכולות למלא אותו, או לא. בתום הספירה, עם היוודע תוצאות הבחירה, כשייהסה אחרון רעשי הרקע, בעודך קשובה לקול הדממה הדקה שבלבך, את, רק את תדעי ותרגישי האם היה שווה לצאת לדרך, בהינתן סיכוי קלוש להיבחר לתפקיד שאת מייעדת עצמך למלא אותו.