טועים ומטעים

אולי זו תקופת המעבר, או אולי הכמיהה הפשוטה לשינוי מציאות חסרת יציבות, אבל נראה כי ברקע מתגבשת קבוצה, מבוססת בחלקה, של אנשי אקדמיה ומחקר אשר סומכים ידיהם בארגון החמאס ובכיריו. "דברים שרואים מכאן - לא רואים משם", הם מצטטים בשם הקלישאה הקלסית. לשיטתם, עם ניצחונו הסוחף בבחירות, מתחיל ארגון החמאס לשנות את פניו, ולהתאים עצמו למציאות הפוליטית בה הוא שרוי.

במסגרת זו, קוראים אותם התומכים להידברות מיידית עם הרשות הפלשתינית, תוך כניסה למשא-ומתן להסדר קבע, שינוהל פנים מול פנים, יד ביד, מול איסמעיל הנייה, מחמוד אז-זאהר ומר אבו-טייר. הגדילה לעשות זאת הצנזורית היוצאת, תא"ל (במיל.) רחל דולב, אשר העריכה במאמר שפורסם באתר "מעריב", כי החמאס, כ"ארגון מורכב", כולל בתוכו "מי שמעדיפים את הדרך הפוליטית על-פני הטרור". הם לא כותבים מילה אחת על פיגועים וג'יהאד במסגרת מצעם המחודש, היא טוענת כבסיס להצדקה.

"פוליטיקה? דרך להגשמת הייעוד האמיתי"

והנה, צודק מי שטוען כי מטרת החמאס היא להפוך לתנועה פוליטית המובילה את המאבק הלאומי הפלשתיני. זו אכן הייתה שאיפתם בטרם הבחירות. ואולם, אין בכך בכדי להצביע על שינוי מדיניות, או מפץ אידאולוגי מרעיש בנבכי התנועה ומוסדותיה. כחודש לפני הבחירות, הודה בכיר הארגון, מחמוד א-זאהר, כי המעבר לעולם הפוליטי, "הינו פונקציה נוספת להגשמת יעדי הארגון". יומיים לאחר מכן, בראיון לעיתון סעודי, הבהיר ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, כי "המעבר לזירה הפוליטית כלל לא מבטא שינוי אידאולוגי של אנשי הארגון". "אם אנחנו יכולים להגשים את רעיון סילוק כיבוש האויב בדרכי שלום", שאל משעל, "מדוע עלינו להפעיל את כוח המלחמה ולהתאמץ?".

נוח יותר לומר היום שהחמאס מתמתן. זה נותן לנו תקווה. זה מרגיע. הירידה התלולה בפיגועים, אכן יכולה להיות משכנעת. ואולם, דווקא הליכת השולל אחר מתיחת הפנים שעושים כיום בחמאס, יכולה להיות מסוכנת. מסוכנת יותר מהתקווה עצמה. ארגון החמאס מכיר את הציבור הישראלי. אולי יותר מאשר טיב היכרותנו עם אנשי הארגון עצמו. הוא מודע לכוחות האופוזיציה הקיימים, ולרחש התקווה שמבצבץ ובא בין עונות המעבר. הוא אפילו פועל על פיו.

הטענה כי בחמאס "מתמתנים" לא רק טועה, אלא חמור מזאת: היא מטעה. עלינו להפריד בין הניסיון של בכירי החמאס להציג מציאות פרגמטית מיופה - ובין המניעים הפוליטיים שעומדים מאחוריה. חמאס, הבן הבכור של תנועת האחים המוסלמים, לא ישנה את תפיסת עולמו. כארגון דתי קיצוני, אידאולוגי, הוא רואה בפוליטיקה בבחינת קרקע פורייה להגשמת האידאלים האיסלאמיים שעומדים בבסיס תורתו. זה ייעודו. כך הוא מודה בעצמו.

מודים ומתוודים

את מושג "הטרור", הם הפכו עתה ל"ההתנגדות לגיטימית כנגד הכוחות הציוניים". את המושג "טיהור פלשתין מטומאת הכיבוש", הם שינו ל"שלום אמיתי" הכולל תנאים מספר: "התחייבותה מעשית לנסיגה לגבולות 67', ובכלל זה ירושלים, לזכות השיבה לפליטים ולעקורים, להרס הגדר, לפירוק ההתנחלויות ולשחרור כל האסירים". את העבודה השחורה, הם מודים היום, "תעשה ההיסטוריה והדמוגרפיה". "לנו יש את הזמן", הם הצהירו.

את ארון התחפושות של תנועת החמאס היטיב להסביר השבוע קצין בכיר באמ"ן. "למרות האמירות המתונות שמיוחסות לאיסמעיל הנייה בתקשורת, מדובר במילים שנאמרות לאוזניים מערביות בלבד", אמר הקצין הבכיר. "בכל פעם טורחים בחמאס להכחיש את הדברים אחרי שהם מתפרסמים". באגף המודיעין מסבירים השבוע, כי התבטאויות בדבר המשך ההתנגדות החמושה, כפי שהשמיעם ח'אלד משעל לאחרונה, מייצגות טוב יותר את כוונות החמאס. "כדאי להקשיב מה משעל אומר - כי הוא דובר אמת", הדגישו.

הציבור הישראלי מחפש פתרונות. זהו אכן רצון טבעי. אך האם אנו באמת רוצים להתמכר לביטויים של הגמשה טקטית? האם אנו מוכנים ללכת שבי אחרי ססמאות ריקות מתוכן ? האם לא דיי היה לנו עם תחבולות "תורת השלבים”?

בחינת קווי היסוד המתוקנים של החמאס, מלמדת אפוא כי התנועה עשתה אומנם מאמץ גדול להפגין גמישות מדינית וקו הקרוב לעמדות הפת"ח, אך בה בעת לא לחרוג מעמדות היסוד שלה השוללות הכרה בזכות הקיום בישראל וחתירה לשחרר את כל פלשתין מהנהר לים. אל נשכח, כי בימי החום של שנת 1993, רבים סברו כי יאסר ערפאת הוא שמייצג את ה"קול החדש", "השפוי" ו"הפרגמטי" ביזרה הפלשתינית. לקח לנו מספר שנים להבין כי מטרותיו ומניעיו - זהים היו. אל לנו להתעורר מאוחר גם הפעם. החמאס מיטיב להתחפש בלבוש לבן של אשליה. אך גם פורים יש רק פעם בשנה.