יורם קניוק נאבק במס הכנסה כדי שיפרוש את המס על מכירת ספרים למשך כמה שנים. זה טוב ויפה. אבל, בתוך טיעוניו התחבא לו הטיעון העיקרי, המירמור האמיתי של יורם קניוק. כשהוא התראיין אצל לונדון וקירשנבאום אמר קניוק בין היתר "היום המדינה לא אוהבת סופרים כמו שפעם היא אהבה".
קניוק מתכוון בעצם לממשלה, לממשלות "תנועת העבודה", שחשבו שהן המדינה. המדינה זה הן, והן זה המדינה, התרבות זה הן והן זה המדינה, והיתר, השונים, כמו המזרחיים, או הרביזיוניסטים, או השמאלנים, הם שוליים לא תרבותיים.
קניוק מתכוון לכך שפעם הוא לא היה צריך להילחם על קהל הקוראים שלו. בזמן שלטונן של ממשלות "תנועת העבודה". הוא כתב ספר ולא היתה בעיה שאחת ההוצאות הממוסדות יפרסמו אותו, כמו "עם עובד" "ספרית הפועלים" או "הקיבוץ המאוחד". לא היה פה שיקול מיוחד אם הספר ירוויח, כי היה סיבסוד בצורה כזאת או אחרת. גם לא היה שיקול אם זהו ספר טוב. זה היה ברור שזה ספר טוב. כי יורם קניוק הוא ציוני-אשכנזי-אירופאי איש תנועת העבודה. מלח הארץ.
אבל כיום, שומו שמיים, אין יותר סיבסוד אוטומטי של סופרים (גם לא מחלקים להם דירות כמו שעשתה מפא"י). עכשיו צריך להילחם על קהל הקוראים. עכשיו יורם קניוק צריך להיאבק על שמו הספרותי כי ישנם סופרים חדשים שיתכן שהם לא פחות טובים ממנו.
יהושוע סובול אומר במאמר בעיתון הארץ (מוסף יום שישי-כתבה על ג'לברטו טופאנו) כי "היום כבר באודישן שואלים אם השחקנית יודעת למכור, לא אם היא יודעת לשחק".
זוהי התחסדות, ועוד איזה התחסדות. בארה"ב תמיד שאלו את עצמם הבעלים אם המחזה ירוויח או לא, ושם הועלו מיטב המחזות עם מיטב השחקנים. שם גם הועלו לראשונה מחזות שאירופה התרבותית לא העלתה כמו "מחכים לגודו" של בקט.
אז מה ההתחסדות של סובול? גם הוא אומר בעצם, אני לא רוצה להילחם על שמי התרבותי, אני לא רוצה להילחם על הקהל התרבותי. אני רוצה סיבסוד. ומי ישלוט בסיבסוד? כמובן קורבים לממסד. אלא מי?
כשנפלה ברית המועצות בפרסטרואיקה היו לא מעט רוסים בני הדור הישן שפחדו מעולם תחרותי, רצו את העולם הישן שבו הממשלה הבטיחה להם לחם ומרגרינה.
הסיבסוד הממשלתי שעליו חולמים בני הדור הישן הוא בעצם הוצאת כספים בדרך בולשביקית. בשנים האחרונות מתפרסמים מחקרים המראים כי התרבות בארץ היתה בעצם אפלייה לטובת מובילי האתוס הציוני-אשכנזי-סוציאליסטי. ולשם הלך הסיבסוד.
המשמעות הברורה של הענין התגלתה לי דווקא בתוכנית ספורט. עמי פזטל, מבני הדור הישן של שדרני הספורט, אמר שאוליגרך שיקנה קבוצה עלול להשאיר "חור" כספי גדול אם הוא יעזוב אותה. עמי פסטל שכח, או לא רוצה לזכור, את הבורות הכספיים ושפיכת הכספים הציבוריים על קבוצת הפועל תל אביב למשל, כסף שבוזבז בעצם על מקורבים פוליטיים ולא תרם כלום לספורט הישראלי. מה זה אם לא התחסדות של בן הדור הישן?
למה ש"אוליגרך" (כאילו שעשירי ישראל האחרים הם לא אוליגרכים) יקנה קבוצה ויתחיל להילחם על הקהל ולשם-כך ישקיע כסף במאמנים טובים, בשחקנים טובים, וירצה אפילו לשווק את הקבוצה באירופה?
כי בני הדור הישן היו רוצים שהכסף לא ילך על ספורט איכותי, אלא על עסקונה איכותית. הם היו רוצים עולם של פעם, עולם שבו הממשלה מבטיחה להמונים לחם ומרגרינה, כדי שישאר לה כסף לסבסד את מקורביה.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
