"הערבים בישראל: הלנו אם לצרינו?" - זה שם ספרו החדש של פרופ' רפאל ישראלי, מזרחן ממכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים, שיצא בימים אלה לאור.
ללא כחל וסרק ובניתוח מעמיק, חושף פרופ' ישראלי את תהליך ההקצנה שעברו ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, ההזדהות עם האיניתיפאדה ונטילת חלק בכמה מעשי טרור וצימצום זיקתם למדינה. זהו ספר חובה לכל קובעי המדיניות בממשלה, בכנסת ובתקשורת. ספר פסימי, שאינו מסתיר את האמת. וכמו שאמר ראש הממשלה בראיונות לחג, זכות הציבור לדעת, לדעת את האמת, בוודאי האמת על יחסם של ערביי ישראל למדינת היהודים, שבה חפצו להישאר ולחיות.
חברי עמירם (שם בדוי), איש שמאל מובהק, שתמיד ידע להתווכח איתי בלהט על עמדותי ה"ימניות", המסוכנות, שלא יקדמו את השלום, כבר אינו נזקק לספרו של רפאל ישראלי, כדי לדעת את האמת על ה"שלום", על ערביי ישראל בכלל ועל ערביי הכפר השכן הסמוך ליישוב מגוריו בפרט. כאשר טילפנתי אליו ערב החג, לאחל לו "שנה טובה יותר", גלשה השיחה באופן טבעי לנושאי השעה הכואבים וביניהם השתתפות כמה מערביי ישראל באינתיפאדה ותמיכתם הקולנית בשאהידים, הרוצחים המתאבדים. באותו רגע חברי ואיש שיחי איבד את שלוותו וקור רוחו ופתח במונולוג נרגש:
"יוסי, עברתי מטאמורפוזה מוחלטת, אינני מאמין יותר לאף אחד מערביי ישראל. מה שעשו לי, לא אסלח להם. הם גרמו לי לחוש שינאה לקולקטיב. הם לא יכולים להיות נאמנים לנו... היה לי חלום וההתפכחות ממנו כואבת. כל המונחים השתבשו אצלי. היום אני מבין, כי אין ערבי אחד שהוא נאמן לישראל... הייתי בן בית בכפר הערבי השכן. היה לי שם קצב, מכולת ומה לא? אבל מאז אוקטובר הארור איני נכנס לשם יותר. הם בוכים, רמת החיים שלהם ירדה, אבל אותי הם לא יראו שם. לא מפחד. אני לא נכנס, פשוט איני רוצה. לא רוצה עסקים איתם, שום דבר"...
וכאן סיפר לי חברי השמאלן על מיפגש עם ערבים, שניכפה עליו. "אבי היה מאושפז בבית החולים, ולידו בחדר שכב חולה ערבי זקן. כל הכפר באו אליו לחדר עמוסי סלים ואוכל. אבא נבהל מן ההמולה וביקשתי בנימוס: חבר'ה, זה בית חולים פה! הרוב יצאו, אבל אחד התחיל להתגרות בי ולנפנף ידיים מול האף שלי. לא הזזתי עפעף, אחות נכנסה, ראתה, נבהלה וברחה. באו שני אנשי ביטחון, הפרידו ומאותו רגע נעשינו החברים הכי טובים. התחלנו לדבר ואמרתי, כי זה נוגע ללב איך הצעירים שלכם באים לסבא, נושקים את ידו... אמרו כי 'אצלנו נותנים כבוד למבוגרים. אם הדוד יגיד מילה לילד, הוא יאלם דום'. שאלתי: 'אז למה אתם אומרים שלא היתה לכם שליטה על צעיריכם בהפגנות?' הם היו בהלם"...
סיכם חברי את שיחתנו ואמר: "אנחנו רק חצי אחוז במזרח התיכון והערבים חושבים שאין לנו סיכוי, ואני אומר, כי רק מעמדת כוח יתייחסו אלינו בכבוד. האדם בכלל מתייחס בכבוד לחזק ממנו. לא אוהבים לוזרים. זה נכון על אחת כמה וכמה אצל הערבים. אבל אני - לא מאמין באף אחד מהם"...
על דברי חברי, איש השמאל, אפשר להוסיף דברים מפתיעים נוספים, שיצאו מעטו של עיתונאי ערבי ופורסמו במעריב. סעיד בדראן כותב בגילוי לב במאמרו "האם אנחנו פרימיטיבים?", בעקבות השבתת הלימודים במיגזר הערבי: "למרות שעברנו יותר מ-50 שנה של חיים משותפים עם החברה הישראלית המודרנית, לא השכלנו עוד להפנים את ערכי המודרניזאציה המאפיינים את החברה המערבית. אנחנו ממשיכים לצעוד לאחור... אנו חברה פרימיטיבית, שאיננה מהססת לרצוח אדם חף מפשע או לרצוח אשה בגלל חשד שחיללה את מה שנקרא כבוד המשפחה. אנו חברה הבוחרת להגיב באלימות פיזית ופגיעה ברכושו של האחד בגלל אי הסכמה לדעותיו. אנו חברה השורפת אלפי שקלים בירי פנטאזיות בחתונות ומתלוננת שאין לה לשלם את מיסי נארנונה לרשות המקומית"...
"אנחנו ממשיכים לצעוד לאחור" - אומר הערבי בדראן; "הם לא יכולים להיות נאמנים לנו" - פוסק השמאלן עמירם. שתי עדויות, משני מקורות מפתיעים ובלתי צפויים, שתי עדויות חריפות ופסימיות, ואין לנו אלא לפקוח עיניים, ללמוד מן הדברים ולהתחיל לחשוב איך מטפלים בבעיה המחריפה מבית, בעיית מיליון ערבים אזרחי ישראל, שכדברי פרופ' ישראלי מזדהים יותר עם עמם הפלשתיני, המונהג בידי רוצחים טרוריסטים שונאי יהודים, מאשר עם מדינתם הישראלית. לנו ברור דבר אחד, הם לא יוכלו לאורך זמן להינות משני העולמות.