לעדכן את ההמנון

ההמנון הלאומי, הדגל, המסורת, הטכסים הנלווים לימי חג לאומיים, כמו יום הכרזת המדינה, חג העצמאות, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה - הם מאבני המסד של מסורת עם חופשי בארצו.

הדגל וההמנון הם הרבה יותר ממנגינה ומילים, או בד לבן עם פסים כחולים, הם סממנים לכוח העם, אחדותו, שאיפותיו, גבורתו ופעמים רבות להקרבה אישית לטובת המדינה וערכיה.

לא לחינם הוסדרו הטכסים הממלכתיים במסגרת החוק והוכנו תיקים המסדירים את הנוהלים והפרוצדורה של הטכסים, הדבר נותן לאירועים את האפקטים הלאומיים ממלכתיים - וברגעים אלה, אין מפלגות, קצוות, מריבות, אלא אחדות ולו לרגעים ולמראית עין, אבל בכל זאת אווירה של אחדות וכבוד הדדי.

ההמנון מייצג ומביע את שאיפותיו של העם. במקרה שלנו, את שאיפתה של הציונות המדינית מעשית, להיות עם חופשי, ריבוני, דמוקרטי של העם היהודי בארצו - ארץ ציון ירושלים. ההמנון מקפל בתוכו, או חייב לייצג את האמור ב"מגנה-קרטה" של רצון העם, את "מגילת העצמאות" על תוכנה.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אומר בסעיף 1 א': "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית".

ההמנון והדגל צריכים לבטא את הערכים האלה ולייצגם כלפי פנים וכלפי חוץ. בהמנון התקווה יש שורות ומילים השייכות לעבר ההיסטורי, לשאיפות הקמאיות של עם או יישות בגולה, שנפשו הומייה לציון ועיניו נשואות לירושלים בירת הנצח.

ב"התקווה" השורות: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה... עין לציון צופיה. עוד לא אבדה תקוותנו - התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון ירושלים". אלא שעברו שנים - והנה אנחנו עם חופשי בארצנו בציון, עם ירושלים הבירה, מאז 1948.

המשך השימוש בערגה והציפייה להיות עם חופשי הופכת את העצמאות והחופש, למושג זמני, לא יציב, שחלילה עלול להשתנות. שאם לא כן, למה אנחנו ממשיכים להתפלל להיות עם חופשי.

יש בינינו הטוענים ובמידה רבה של צדק, כי מלחמת השחרור, עדיין לא הסתיימה ואנחנו בשלב ג' או ד' של תהליך המלחמה לשחרור ובעצם בימים אלה נלחמים עדיין על העצמאות, מול החמאס, אירן, אל-קאעידה, סוריה - ועדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. זה אולי נכון, בחלקו, אך מיום הכרזת המדינה ועצמאותה, כנאמר במגילת העצמאות והכרזתו ההיסטורית של בן-גוריון, במוזיאון תל אביב (בשדרות רוטשילד), אנו עם חופשי, ריבוני, דמוקרטי, יהודי, בארצנו ובירתה ירושלים.

יש לציין, לפני הקמת המדינה דנו בסוגייה של הדגל וההמנון. לגבי ההמנון היו התלבטויות, אם להישאר עם "התקווה" או לאמץ את "שיר המעלות" (שהושמע גם בפתיחת הכנסת ה- 17) כהמנון הלאומי.

באשר ל"התקווה", המנגינה לקוחה מקטע של היצירה הקלאסית "מולדבה" של סמטנה ועליה הולבשו מילות "התקווה" שכתב נפתלי הרץ אינבר. אומנם, אין בכך כל פסול, אך מאחר שאין מדובר ביצירה הומוגנית מקורית שלמה, אלא הרכבה בשני יסודות - אין כל מניעה שעם עבור הזמן, והשינויים במהות ובתוכן, יוכנסו גם שינויים ועדכונים להמנון הלאומי.

לדעתי, יש מקום להוסיף שורות משירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב (שהתברר שנעימת השיר אינה מקורית אלא העתק/השפעה), וכן שורות מ"שיר המעלות", הלקוח מהמקורות, כדי לקשר ולהדק הקשר בין העבר ההווה והעתיד.

ולא יהיה כל פסול, אם יוסיפו גם כמה שורות מקוריות לביטוי העם המתחדש וקיבוץ הגלויות בארצנו. כמו כן, הייתי מוסיף שורות ומילים משיר הפרטיזנים היהודים, בשילוב עם מילים משירי מלחמת השחרור.

הדגל, ההמנון, מכובדים בכל העולם וכל מדינה מתגאה בדגלה והמנונה ובצדק. בארה"ב, נושא הדגל וההמנון מצוי ומוסדר בחוק - הדגל נמצא ומתנוסס בכל מוסדות השלטון, מוסדות החינוך והצבא והטכס בבתי הספר מתחיל בבוקר עם שירת ההמנון והנפת הדגל. וכמובן במחנות הצבא כולל בחו"ל.

הנושא חדר כה עמוק לתפיסה האזרחית לאומית האמריקנית, שגם בבתים פרטיים רבים, מתנוסס הדגל בחצרות הבתים ומהווה סמל לגאווה לאומית.

גם אצלנו ניסו להרחיב את נושא הטכסים לבתי ספר, מעבר למוסדות השלטון, ולחייב דגל לאום במוסדות הממשלתיים, שאכן קיימים בכנסת, בצה"ל, בתי משפט ובתי ספר ממלכתיים.

זה המקום להזכיר, כי בארה"ב אירוע של שריפת דגל הלאום הגיע להכרעה של בית המשפט העליון ושם ראו בכך אקט שיש לו חיסיון תחת מטריה של חופש הדיבור - אך מדובר בקבוצות קטנות קיצוניות ולא בעלי השפעה לאומית.

גם אצלנו יש קיצוניים ו/או אנרכיסטים למיניהם שהדגל וההמנון לא אומרים להם דבר. הם מסרבים לעמוד דום בטכסי יום הזיכרון ויום העצמאות והם דווקא שייכים לעם היהודי, היושב בציון, אלו הם למשל חרדים קיצוניים, נטורי קרתא או סטמר, שלא מכירים במדינה הציונית ורצים להתחנף וללקק לגויים או לפריץ, נוסח עראפאת ונציגי חמאס. אך אלה שוליים צרים ויוצאי דופן - הקיימים למעשה בכל עם בארצות שונות. לדעתי, הגיעה העת לשינויים, עדכונים, תוך תקווה וציפייה לעתיד.