לפני מספר שבועות התפרסם באחד העיתונים הגדולים ראיון עם מנהל הקריאייטיב של מפלגת קדימה, ברגע של וידוי אולי, כשהוא מנסה להסביר את התופעה המדהימה של נהירת ההמונים לקדימה, מפלגה שזה עתה נולדה, קבע: "תראו רוב הציבור במדינה אין לו אידיאולוגיה מוצקה, מה אנשים רוצים בסך הכול? שיהיה טוב, נו, אז גם קדימה רוצה שיהיה טוב".
מבלי משים הצביע מנהל הקריאייטיב המוכשר של קדימה על תופעה שעוברת על החברה הישראלית ב- 15 השנים האחרונות. את התופעה הזו אני מכנה: "האקטיביזם של ההמון", או אם תרצו, שלטון זחיחות ההמון, שלטון הסקרים.
לאקטיביזם זה שני פנים: בפן האחד הוא מבטא את העובדה שהפופוליזם, הלך הרוח הציבורי-ההמוני, הוא שמכתיב את המדיניות של מה שקרוי שלטון. זהו המון המנהיג את עצמו ומעצב את ערכיו ועמדות מנהיגיו. בפן האחר, האקטיביזם מתבטא בשינויים ותנודות חדות בדעת הקהל במעבר מאמונה לאמונה, מדעה לדעה, מהשקפה להשקפה.
התנאי המקדמי שאפשר את התופעה הזו, כרוך בעובדת ההתגבשות בעשור האחרון של רוב בחברה בישראל, "שאין לו אידיאולוגיה מוצקה", כדברי מנהל הקריאייטיב. הסממנים הראשונים החלו בטקסי שחיטת ה"פרות הקדושות". זה לא רק המונח "ציונות" שהוכנס למרכאות, השתכלל בהמשך לפוסט ציונות, ועתה צועד בבטחה לעבר הטרנד החדש של "מדינת כל אזרחיה", זו גם ההתרוקנות ההדרגתית מערכים ואידיאלים שאפיינו את דור המייסדים.
חלל ערכי זה מילאה החברה בישראל בתרבות רדודה ובכוכבי התרבות החדשה: דוגמנים ודוגמניות, סלבריטאים וסלבריטאיות, גיבורי תרבות הטלנובלות. זה בערך מה שקרה לנו מאבא אבן ועד סילבן ומדונה, מהרב קוק ועד יונה מצגר, מיוחנן באדר וישראל אלדד ועד רוחמה אברהם ועמרי שרון. וכשנוצר החלל האידיאולוגי הזה, כשההמון נפרד מן הערכים המסורתיים ומהקודים הערכיים, הוא מעצב את השקפותיו בהתאם לגחמותיו ולמה שנראה טוב בעיניו. באין דבק אידיאולוגי, נשאר החיפוש האובססיבי אחר הנוחות, ההישגיות, המימוש העצמי, ו"החיים הטובים". ורק אל תנסו להפריע לו לצפות בערב בתוכנית הריאליטי התורנית בערוץ 2, ועזוב אותך משטויות.
המון ללא אידיאולוגיה לא בנוי להתמודדות.זהו טבעו של המון. חולשה, עייפות, נטייה למקסמי שווא, להוקוס פוקוס ולקיצורי דרך. ציבור עייף ללא אידיאולוגיה נתון יותר להשפעת אמצעי התקשורת. קל לסחוף אותו אחר קונספציות המציעות פתרונות קלים ומהירים, ולעבר מנהיג הקולע לטעמו ומכריז כי "עייפנו מלנצח". וכשהפרות נשחטות נשארים העגלים. ציבור שכזה נעשה שבוי של טרנדים וצווי אופנה, קל מאוד לנווט אותו לעבור מעגל לעגל, מתפיסה לתפיסה, מעמדה לעמדה.
מה שהיה אתמול המיין סטרים, היום הוא עמדה קיצונית. מה שאתמול היה שמאל קיצוני, הפך למיין סטרים. האקטיביזם ההמוני מתבטא גם במנהיגות הקובעת את עמדותיה רק לאחר שבדקה באמצעות סקרי דעת הקהל, מה רוצים לשמוע ההמון ומכתיבי דעתו באמצעי התקשורת, וההמון רוצה פתרון. תנו לו "אופק", אופק מדיני. ואל תבלבלו אותו עם עובדות וקשיים. צרו לו עגל חדש, פתרון קל, מהיר ומכיר, גם אם הוא כרוך בהונאה עצמית ובהלבשת המציאות הערומה בבגדי המלך המוזהבים.
בחברה שכזו מצביע הציבור למפלגה כמו שהוא רוכש מוצר מדף במרכול הקרוב, הכול נקבע לפי טיב האריזה. תן לו הינתקות, שים לו חומה מול העיניים, גדר הפרדה, ארוז הכול יפה תחת סיסמת ה- "הם שם ואנחנו כאן", אריזת האשליה לחיים שקטים ונורמאליים, שתאפשר לו לזפזף בנחת בערוצי כוכב נולד והדוגמניות, בכפוף לכך שהקאסם התורן נוחת בפאתי אשקלון ועדיין לא נחת על ראשו שלו, והוא קונה. עם נורמלי, כבר אמרנו?
תופעת קדימה לא צמחה יש מאין, שורשיה נעוצים במגמה הפוסט אידיאולוגית שעוברת החברה בישראל, שתורגמה לפוסט מפלגתיות של המערכת הפוליטית, וציינה את תום עידן המפלגות האידיאולוגיות. ברוכים הבאים לעידן הטרנד ומפלגות המדף, עידן עגל הזהב.
העבודה נוסח ברק, הליכוד נוסח שרון, בגרסת הארבעים מנדטים, ומפלגת קדימה, שיקפו את התופעה הנ"ל. אלא שקדימה עשתה לפוליטיקה מה שעשה ברק לערפאת בקמפ דייויד, היא הסירה את המסכות האידיאולגיות המזוייפות שעטו על פניהן המפלגות, וחשפה אותן במערומיהן. לא מפץ חוללה קדימה, כי אם דקלריזציה של מגמה שכבר התחוללה בזרמים המרכזיים של כל המפלגות הגדולות על מרכזיהן ובוחריהן.
שהרי קדימה אינה אלא תעתיק של הליכוד בגירסת שרון. שרון אבי תפיסת העגל הבין את סוד התקופה וסוד ההצלחה. הוא שהבין ראשון כי תם עידן השמאל והימין המסורתיים, וכי דומיננטיות המרכז נובעת מעצם היותו "מרכז", לא כפשרה בן שמאל וימין, אלא במובן הנטרלי האדיש לאידיאולוגיה.
זהו המרכז החדש, הטרנדי, האופנתי, המנסה להתאים את עצמו להלך הרוח הציבורי, ולטרנד החדש שמכתיבה התקשורת והעיתונות. מרכז המשווק עצמו כמוצר מדף צרכני, עם כל הספינים ועטיפות הצלופן מבית מדרשם של אדלר ושות. ובעידן החדש, הבין שרון, תזכה בשלטון זו שתקלע לאווירה ולדעת הקהל, זו שתשכיל לחבור ליואל מרכוס ולמעצבי דעת הקהל, ותדע לנכס לעצמה את האופנה החדשה. ואופנה כמו כל אופנה, משתנה מזמן לזמן, וממערכת בחירות למערכת בחירות.
פעם האריזה הנבחרת תהיה אנטי שחיתות, תחת סיסמת "מושחתים נמאסתם", פעם זו שנאת חרדים, פעם תהיה זו ה"הינתקות", ואם היא לא כל כך תצליח תוצע אריזת ה"התכנסות". ואם גם זו תתפוצץ לנו בפנים, תוצע כבר האריזה החדשה.
תופעת האקטיביזם של ההמון, אינה אלא חזרתו של עגל הזהב, ההוא משחר ההיסטוריה של עמנו, בגרסתו המודרנית. אז לפני 3,000 שנה, מתאר המקרא בספר שמות, יצא עם עבדים ממצרים. דור המדבר ההוא לא היה מיועד להיכנס לארץ ולהתמודד עם אתגריה. הדור ההוא, הפסיבי, שכל מה שהתרחש סביבו היו אותות ומופתים ופתרונות " קלים", לא היה בנוי לספוג ערכים ואידיאולוגיה.
מי שמילא את החלל האידיאולוגי של אז ואפשר את הקיום הלאומי הזמני במדבר היה - משה. אותו משה שהסתובב שם במדבר "ומטה האלוהים בידו". המנהיג החד פעמי שדרך הנהגתו הניסית והגלויה יוחדה לדור החד פעמי המיוחד של אז. וכשבושש משה לרדת מן ההר, פרץ "האקטיביזם של ההמון", פרצה תרבות ההמונים, תרבות העגל והאופנה.
כשאין את משה ואין עדיין תשתית ערכית מוצקה, ההמון שמחפש את הנוחות והחיים הטובים, מצייר ומגדיר את ערכיו ואלוהיו: "אלה אלוהיך ישראל!". והמון כמו המון נוטה אחר העגל, החדש, הצעיר, הטרנדי, האופנתי, כביטוי לרצונו לייפות את המציאות. זהו מוקד חטא העגל שבו העם מתנהל על-פי מאווייו ומחפש את הפתרון הקל הזמין והמלאכותי.
סימפטום נוסף של תרבות העגל בימינו שזרעיו נבטו כבר אז, בא לביטוי בדמותו הטרגית של אהרון, הממלא-מקום הפוליטי של אז אם תרצו, שהפך גם הוא למונהג. גם הוא "קרא את הסקרים", נסחף בטרנד החדש, ויצר עבורם את העגל מסכה. ההונאה העצמית שבתרבות העגל השתקפה בעובדה הסמלית שאת עגל הזהב הערום הזה, ציפה העם בנזמי הזהב שהם פרקו מאוזניהם שלהם, המלך הערום הולבש בזהב שבראשם בלבד, כדי לצייר מסכת מציאות מוזהבת, שתאפשר להם לחיות את החיים הטובים: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק".
איך אמר מנהל הקריאייטיב של קדימה: "מה אנשים רוצים בסך הכול? שיהיה טוב, נו, אז גם קדימה רוצה שיהיה טוב". אז תנו להם עגל, ואל תשכחו את המסיכה.
