לא תם ולא נשלם

הבעיה

ביום שלישי (17.9.02) נדונה בבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגיש יצחק מרדכי, בשני אישומים בהם הורשע: פרשת נתניה (תלונתה של א'), ופרשת ירושלים (תלונתה של נ'). השופטים מישאל חשין (אב בית-דין), יצחק אנגלרד ואדמונד לוי, סירבו להעניק למרדכי רשות ערעור לגבי האישום בפרשת נתניה השופטים קיבלו את הפרשנות המחמירה ופסקו: "גם אם נקבל את השקפתו של המיעוט באשר לפירושו של החוק, גם כך נחה דעתנו כי עוצמתו של הכוח-הכופה שהופעל על-ידי המבקש על גופה של המתלוננת - על-פי מימצאי העובדה שנקבעו בערכאת הדיון (בית-משפט השלום) - די בו כדי להוות "כוח כופה ממשי" (כלשונו של הנשיא ורדימוס זיילר) המקיים עבירה של מעשה מגונה בנסיבות האמורות בסעיף ‎348(א) לחוק העונשין". בהחלטה זו נדחתה בקשת מרדכי לערער בגין הרשעתו באישום הנוגע לפרשת נתניה, פרשה שאירעה, כידוע, לפני כעשר שנים (!).

בשבוע שעבר כתבנו כאן על החלטתה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שלא להורות על פתיחת חקירה בעניין מכתבה החדש של נ'. אי-מתן הוראה לחקור, כתבנו, עומדת, בסתירה לחובת התביעה לבדוק, לנבור ולחקור כדי לברר את האמת. כך בכל זמן ובוודאי כאשר מדובר בהליך התלוי ועומד בבית-משפט, בפניו צריכים להביא את
העובדות כהווייתן ההחלטה. ארבל לא הפנימה את הביקורת נגדה בנושא זה, ולא מיהרה לחזור בה מהחלטתה.

ההחלטה

מי שהעמידו אותה במקומה, הם שופטי בית-המשפט העליון, שהורו כבר בשלב הראשון של הדיון על חקירת תוכן מכתבה החדש של נ' והנסיבות בהן נכתב. "שקלנו את בקשת באי כוח המבקש ואת תגובתה של המדינה, ונחה דעתנו, כי בנסיבות העניין, חקירתה של נ' בידי המשטרה הינה הדרך המיטבית העומדת בפנינו. אכן, להתעלם מן המכתב כמו לא היה, לא נוכל, ונראה לנו כי בירור מהותו של אותו מכתב הינו בירור נדרש בנסיבות העניין". השופטים דחו את הההכרעה בבקשת רשות הערעור בעניינה של נ' עד סיום החקירה ובמקביל, קצבו למשטרה 30 יום לסיים את החקירה. ובמילים אחרות: השופטים נאלצו לעשות את מה שמלכתחילה היה מוטל על ארבל, ולהורות על חקירה, כדי שיוכלו לפסוק על בסיס עובדתי מוצק יותר.

לא היתה זו הפעם היחידה בשבועיים אלה, שסוגיות נכבדות הוכרעו באופן הנוגד את עמדתה של ארבל. שבוע קודם הכריע היועץ המשפטי לממשלה בניגוד גמור לעמדתה, ולמעשה תוך התנגדותה הנחרצת - שלא להגיש ערעור על זיכויו של אביגדור קהלני. אולם אליה וקוץ בה: השופטים הפקידו את החקירה בידי המשטרה. וכאן קיימת בעיה, מבנית, שתתעורר, קרוב לוודאי, ביתר עוצמה. המתלוננת נ' כותבת במכתבה החדש כי העידה כפי שהעידה - ועל בסיס עדותה הורשע מרדכי באישום השני - בעקבות, לחצם של המשטרה והפרקליטות.

ובלשונה: "הפרסומים הרבים בכלי התקשורת השונים, דעת הקהל הציבורית, והלחץ האינטנסיבי של המשטרה ושל גורמי תקשורת שונים, היו "קטליזטור בפרשה זו, והפכו לגורם דחיפה עיקרי. הפכתי כחומר ביד היוצר".

עכשיו צריכים חוקרי המשטרה, מטבע הדברים, לברר למי היא מכוונת. והעובדות ידועות: לחוקרי המשטרה בפרשה זו, ולעיתונאית מיכל גרייבסקי, שהקליטה אותה מראש, ליוותה זאת בעיתונה ידיעות אחרונות, חשפה את זהותה בפני חוקרי המשטרה, ואף סייעה לשדל אותה, בנוכחות חוקרי המשטרה, להגיש תלונה נגד מרדכי. נ' תצטרך להסביר את גירסתה הראשונה (שבה אמרה כי לא הופעל כוח), את השנייה בגינה הורשע מרדכי, שבה אמרה כי כן הופעל, ועתה את השלישית, שבה היא חוזרת מגירסתה השנייה.

השאלה

האם יוכלו החוקרים לעשות מלאכתם באופן אובייקטיבי, למרות שהם יודעים שמדובר בעמיתיהם, ובמיוחד בראש אגף החקירות דאז, ניצב יוסי סדבון. הרי נ' טוענת כי הפכה "כחומר ביד היוצר", ומכוונת מפורשות למשטרה ולגורמי תקשורת שונים? אם כך, מי יחקור את החוקרים?

בעיה זו היתה עשויה להימנע - הרי אין חולק על כך שאין זה ראוי שגוף חקירה יחקור עצמו - לו היו השופטים מטילים את החקירה על מי שמתפקידו לחקור עניינים אלה: מח"ש, יחידה לחקירת שוטרים.

ובאשר לטיעון לפיו שובשה החקירה בפרשת נתניה (בתלונתה של א'): בהיעדר ראיה נוספת מעבר לאלה שכבר הוכחו בבית-משפט השלום, לא היו השופטים מוכנים לשמוע שום טיעון עובדתי (אלא משפטי בלבד, לעניין רשות ערעור), והותירו על כנה את הרשעת מרדכי. הפרשה, להזכיר שוב, אירעה לפני 10 שנים.