ממש קשה בימים של אופוריה לאומית להעז לשחות נגד הזרם ולשפוך מים צוננים על החוגגים, כשכולנו מרגישים שותפים בניצחונו המדהים של סטף ורטהימר.
הזקפה הלאומית מרקיעה לשחקים, כשראש הממשלה הטרי, שר האוצר שלו, ח"כים, פרשנים כלכליים, ומומחים מטעם עצמם מתנפחים כטווסים, ומזמינים עצמם להיות שושבינים בחתונה שבה לא השקיעו דבר.
רבותי, ההישג הוא כולו של איש אחד, זה אינו הישג של מדינת ישראל ובעיקר לא של ממשלותיה. זהו נצחונו של איש אחד חרוץ ועיקש, בעל מעוף, משוגע לדבר, שבעשר אצבעותיו ובמוחו המבריק, וללא סיוע של ממסד ביורוקרטי מסורבל הממרר חייהם של יזמים ומשקיעים, הצליח לבנות אימפריה יצרנית שאין דוגמתה בישראל.
ומי אם לא המיליארדר וורן באפט שהעיד על כך במסיבת עיתונאים ("ידיעות אחרונות"): "למה החלטנו להשקיע בישראל? כי משפחת ורטהימר היו חכמים... אני מאד מתרשם מסטף... קראתי הרבה על היוזמות החברתיות שלו, הוא נראה לי איש מרתק... בכל פגישה עם מנהלי ישקר אני מופתע מחדש מהמצויינות שלהם".
סטף ורטהימר, האיש היקר הזה, תרתי משמע, לא הסתגר במפעליו המשגשגים, אלא עשה לפני שנים ניסיון הראוי להוקרה, נכנס לזירה הפוליטית וכחבר כנסת מטעם ד"ש, קיווה ברוב תמימותו כי שם יוכל לקדם את האני מאמין שלו שאין מובן ממנו: ישראל נמצאת בעידן חדש שבו הציונות צריכה להתבסס על פיתוחה של תעשיה מתוחכמת לייצוא, תוך עידוד הנוער ללמוד מקצועות טכנולוגיים יצרניים שהם עתיד המדינה.
אולם מהר מאד נכזבה תוחלתו, הוא הרגיש נטע זר בכנסת אולם ידיו לא רפו. נהפוך הוא, שב במלוא המרץ לגליל ושם, ללא ליאות, המשיך ליישם את האני מאמין שלו בשיטה של הקמת פארקים תעשייתיים דוגמת הפארק המשגשג בגוש תפן, כשהוא נאבק להקמתם של פארקים דומים בגליל ובנגב.
הלקח העיקרי מניצחונו של סטף ורטהימר הוא, שגם בעידן שלנו שמור כוח עצום לאדם היחיד, המשוגע לדבר, שאם נשכיל לסייע לו ולא לזלזל בו, נוכל באמת לחוש בדין כשושבינים בהצלחה שתהיה הצלחת כולנו.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
