האמנם קואופרטיב של מיעוט?

כל מי שעוקב בחודשים האחרונים אחרי התפתחות העימות המתרחש בתנובה, בין קבוצת התומכים בהפרטה ובמתן אפשרות לסחר במניות לבין קבוצת החברים, בעיקר בעלי רפתות, לא ייתכן שתישמט מעיניו הדרך בה קבוצת הרפתנים נוהגים במוסר ובסטנדרטים כפולים.

אותה קבוצה הטוענת כי לא תיתן למהלך, בו רוצים רוב החברים, להתרחש, טוענת בין היתר שתנובה הוא קואופרטיב שנועד לשרת את חבריו והמטרה העיקרית היא רווחת החברים בקואופרטיב ואילו "חלילה" תהפוך תנובה לחברה, הרי שמטרת החברה היא להשיא את רווחי התאגיד גם על חשבון פגיעה בבעלי המניות (במקרה שלהם יצרנים).

בטוענם טיעון זה שוכחים אותם חברים, ולא בכדי, את "התנהגות" תנובה בשוק הפירות והירקות, בשוק הפטם ועוד. כל אותן פעילויות שגרמו לתנובה הפסדים ולא התאימו לפעילות הקואופרטיב נגדעו באחת, למרות שיציאת תנובה מפעילויות אלו לחלוטין לא היתה לרווחת חברי הקואופרטיב, או לפחות לא לרווחת הפחות מיוחסים שבהם.

לא זכור לי כי כל אותן סיסמאות המועלות כיום ע"י הרפתנים בנוגע לכך שתועלת החברים בקואופרטיב קודמת לתועלת "החברה", עלו גם אז כאשר קבוצת חברים גדולה בהרבה נאלצה להתמודד עם החלטת תנובה שגרמה לא אחת להפסקת הגידולים על-ידי המשקים החברים. ההחלטה היתה כואבת אבל לטעמי נכונה, אסור לסכן את תנובה ואת שאר החברים בסבסוד פעילות שאינה תורמת לרווחי תנובה (כן לרווחי תנובה!!!).

האם היו הרפתנים מקבלים בשלוות נפש החלטה לפיה רווחי תשלובת החלב יסבסדו את החברים בענף הפירות והפטם? האם היו הרפתנים מוכנים לצמצום נתח הרווחים שלהם על-מנת לשמר פעילות יצרנית, לעיתים כושלת, של חברים אחרים?!

אנו אגודות רבות, ודאי רוב מספרי, נמצאים במצב בו הערך היחידי שיש לנו מתנובה הוא המניות שבהן אנו מחזיקים. ערכן של האחזקות שלנו תלוי ביכולת תנובה לפעול בסביבה תחרותית על-פי כללים תחרותיים.

אמירה לפיה אין תנובה צריכה לפעול עפ"י אמות מידה עסקיות של חברה, שכן היא קודם כל פועלת עבור רווחת חבריה, יכולה להתקיים רק במצב של זהות אינטרסים של כלל החברים ורק במצב שקבוצת הרוב לא תחוש שמשאבי החברה מופנים לחלק מחברי תנובה ולא לכולם.

לא אחת מופיעה כתבה בעיתון כזה או אחר לפיה רווחיות תנובה אינה מספקת. כתבות אלו הן מגמתיות ונועדות לשרת את קבוצת הרפתנים לשם קידום מטרותיהן שהן עצירת המהלך גם במחיר פגיעה אישית בהנהלת תנובה.

טענה זו מקוממת הרבה יותר אם בוחנים אותה לגופו של ענין: מדוע רווחי תנובה אינם גבוהים? האם ייתכן כי תנובה פועלת על-פי מערכת הסכמות עם היצרנים אשר גורמים לרמת רווחים נמוכה? האם מערכת הסכמות זו, כולל ההסכמה לשלם את מחיר המטרה, מביאים את החברה לתוצאה פחות טובה ממה שצריכה להיות? האם אנחנו, קבוצת הרוב שמקבלים דיבדנדים נמוכים יותר ושערך האחזקות שלנו נפגע, צריכים להשלים עם מדיניות שכזו?

שיא החוצפה היא העובדה, כי אלו שמובילים את הניגוח בנושא רמת הרווחיות הם הקבוצה שמתוגמלת דרך הייצור והם אלו שגורמים במידה לא מבוטלת לרמת הרווחיות שעליה הם מלינים.

האשליה לפיה מה שהיה הוא שיהיה ושבלוק חוסם כזה או אחר ימנע את סיחור המניות והצפת הערך, היא אך אשליה. כאשר קבוצה כה גדולה של חברים מרגישים שמנתקים אותם מהקואופרטיב ועומדים לשחוק להם את הנכס שצברו, השינוי הוא בלתי נמנע.

חשוב שהכל ייעשה בהסכמה וללא כיפוף ידיים אבל... כל עוד לא נעשה שינוי, הקיפאון משרת את האינטרסים של קבוצת חברים שהיא מיעוט מקפח את השאר.