את הוויכוח הכלכלי הניטש כיום בישראל ניתן לתאר כדו שיח של חרשים. חרשים מאותו צד של המתרס. ההבדל העיקרי בין המפלגות והאידיאולוגיות השונות שמהווה את בסיס הוויכוח הוא ההבדל סביב השאלה כיצד ניתן להגדיל את העוגה - האם על-ידי צמיחת המגזר הפרטי או על-ידי החברה כולה.
כשראש הממשלה אומר ומדבר על הגדלת העוגה, כלומר הצמיחה, ועמיר פרץ עונה אמן אחריו, הוא מדבר על התמ"ג. אין הבדל רב בין שני תפיסות אלו, למעט ההבדל היחיד ביניהם המתבטא בכך שהאפשרות השנייה מאפשרת לעני לשרוד קצת יותר זמן ומזכה אותו בכמה שנות של חסד, על-מנת להעשיר את קופתו של מי שממילא הפרוטה מצויה בכיסו, כלומר את העשיר.
הם מטשטשות את ההבדל בין ימין ושמאל. הוויכוח הכלכלי בישראל - בין ימין ניאו ליברלי ושמאל בורגני - מתנהל תחת מסווה של מדעיות מזויפת ויותר משהוא מדע, זהו וויכוח פסיאודו מדעי - של מדע שקרי ומדומה - על השאלה האם הכלכלה היא מדע או לא. על סוגיה זו ננסה לענות במאמר הבא.
אנחנו והמדע - הקדמה
מדע אמיתי, מדע החוקר ללא לאות וללא פשרות לגילוי האמת, יכול להתקיים רק בסביבה שיש בה פלורליזם מחשבתי ובסביבה המקיימת את עקרונות חופש הביטוי. לעומת זאת בחברה שבה החיפוש אחר האמת עלול לעלות למחפש בחייו או בחופש הפיזי והאישי שלו, כפי שקרה לדוגמא בתקופתו של גליליאו, לא ניתן לקיים תרבות מדעית שלא לדבר על מחקר מדעי רציני.
אומנם במדינת ישראל אין עדיין סכנה לקיום הפיזי של מדענים ההולכים אחר חיפוש האמת, אך הם בהחלט מסתכנים באיבוד מקור פרנסתם. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אדם יעמוד בפני הבחירה של חיפוש אחר האמת או איבוד מקור פרנסתו הוא יבחר באפשרות השנייה ולא יסכן את עתידו הכלכלי ואת עתיד משפחתו.
תקופתנו מצטיינת בהתפתחות רבה של המדע והטכנולוגיה ובפופולריזציה של המדע, ובכל זאת מדע וטכנולוגיה מודרניים אינם מובנים כהלכה לציבור בחברה המערבית. אדם משביל, שמקצועו אינו בתחום המדעים המדויקים, אינו יכול להבדיל בין מה שמשמעותי לבין דברי-הבל, שמושמעים בשם המדע. אין לו כלים המאפשרים התייחסות ביקורתית ל"אמיתות" הקשורות במדע והטכנולוגיה, כי ניסיון החיים היום-יומי והשכל הבריא אינם מספיקים כדי להתמודד במושגים כמו, למשל, תיאורית הקוואנטים והשלכותיה, קוואזרים, חורים שחורים, דנ"א, הנדסה גנטית.
למרות חוסר הבנה ביקורתית לגבי מושגים ותורות, אנו מוכנים להאמין בהם ולהיות מושפעים מהם בהתנהגותנו. בשולי המדע המתפתח וצצו תיאוריות פסידו-מדעיות ואמונות שונות, כמו עב"מים, פסיכוקינזה, חישה על-חושית (PSE), רפלקסולוגיה וכן גם כלכלה והתפיסה המגדירה את הכלכלה כמדע.
חשוב שבידי הציבור הנאור יהיו כלים המאפשרים הבחנה נאותה בין תורות ותגליות שיש להן ביסוס מדעי מוצק לבין דוקטרינות ותורות שרק מתיימרות להיות מדעיות. לפני שננסה להגדיר מהו מדע, מדע מדומה, ראוי קודם כל להגדיר מהו בעצם "מדע", כפי שאנו מבינים אותו כיום.
תיאוריה מדעית מהי?
המדע המודרני בנוי על תהליך חוזר-על-עצמו: תצפית, מדידה, השערה (היפותזה), אימות (ניסוי) מסקנה (הסבר) וניבוי, כאשר התנאי לנכונות התהליך הוא ההדירות: כאשר חוזרים על הניסוי המסוים מקבלים אותן התוצאות, רעיונות חדשים חייבים להשתלב במארג הקיים של המדע, ולא, הם נשארים בגדר של דמיון פורה. כאשר התהליך כושל, מחויב המדען לזנוח אותו ולהציב במקומו השערה ותהליך חדש עד אשר תוכח התיאוריה בניסויים החדשים שהוא יערוך. הרעיון שעומד בבסיס תפיסה זו היא כי מאחורי ההשערות והמודלים, ישנה מציאות אובייקטיבית שהיא מעבר לכל קונספציה אנושית, ושאותן השערות ומודלים מאששים אותה.
על-מנת להבין את הגישה המדעית, אין צורך לדעת על בוריין את כל העובדות או הטכניקות. "מטרתו האמיתית של המדע" אומר ליטלטון "היא לנסח השערות, שעליהן אפשר לבנות תיאוריות והגדרות מתמטיות אשר יסללו דרך לניבוי מוגדר של תוצאות ניסויים חדשים". פילוסוף המדע קרל פופר הוא זה שקבע את הקריטריון, שבעיני מדענים רבים משמש קנה המידה העיקרי למדעיותה של תיאוריה: "תיאורית חייבות להיות מוגדרות דיין באשר לתחזיותיהן על-מנת שאפשר יהיה להפריכן".
אישוש או אימות התיאוריה, בניסוי, מקנה לה סבירות גבוהה יותר, אך אינו מאשר אותה סופית. תיאוריה חייבת להכיל בתוכה את כל העובדות שעליהן היא בנויה, אך לא חייבת בהכרח לקחת בחשבון את סיבתן ואת מקורן.
אין גישה אובייקטיבית בלי גישה ביקורתית המבוססת על ניסויים הדירים. המדע הוא תהליך דינאמי. במחקר מדעי נאות יש צורך, ראשית כל, שהתופעה אכן תתרחש וכי התצפית לא תהיה שגויה או תוצאה של "רעש רקע" ושלא תחרוג מסטיות סטטיסטיות צפויות. נוסף על כך, יש לבדוק בהקפדה את כל פרטי ההנחות והשיטות; אין לקחת שום דבר כמובן מאליו. תיאוריה תהיה קבילה רק אם (א) היא תואמת את הנתונים הקיימים; (ב) כאשר התחזיות הנובעות מהתיאוריה מתאמתות בניסוי בצורה עקבית ו-(ג) התוצאות מתאשרות בניסוייהם של חוקרים אחרים.
תיאוריה אינה מדעית אם אין היא מוליכה לתחזית הניתנת לסתירה ניסויית (סתירה כזאת אינה אפשרית, למשל, לגבי פרוש החלומות לפי התיאוריה הפסיכואנליטית), או כאשר התחזיות הנובעות מהתיאוריה הן כה מעורפלות, עד שאי אפשר לאשר או להפריך אותן (למשל התחזיות האסטרולוגיות).
בשנות ה-50 המוקדמות טבע הפיסיקאי א' לנגמיור את המושג "מדע חולני (פתולוגי) ". תוצאות של מדע כזה הן שקריות בגלל פרוש בלתי מציאותי וסובייקטיבי של החוקר ובגלל תצפית על גבול כושר האבחנה. המדע החולני מצטיין בין השאר בתכונות אלה: ההשפעה המרבית הנובעת מן "הגורם המשפיע" ניתנת בקושי למדידה: אין התאמה בין עוצמת התגובה לגודל הסיבה.
מדע שקרי מוגדר כמדע הבנוי על השערות שאי אפשר, ניסויית, להוכיח או לסתור: לא קיימת שום ראיה שתסתור את ההשערה של מדע שקרי. עיקר הבעיה נוצרת, כאשר התיאוריה המדעית השקרית הופכת לאמונה, לפולחן או לדת. יש, לכן, להבחין בין הפרכה של תיאוריה מדעית והחלפתה בחדשה, התואמת טוב יותר את הנתונים והתצפיות, לבין תיאוריה, שאף כי יכולה לכלול ממצאים נכונים אינה מדעית, והיא מתקבלת, בעצם, כאידיאולוגיה על-ידי החברה. לפעמים מקבלות אמונות אלה אישוש אפילו מדעות שמביעים מדענים.
העובדה, שמדען דגול משמיע דעה בתחום שאינו בהתמחותו, אינה ערובה לנכונות. המצב מביך כאשר מדענים בעלי שם, ולעיתים אפילו חתני פרס נובל, מנצלים את פרסומם ותהילתם לשם ביטוי דעות בשטחים שהם מחוץ לתחום התמחותם : הם יכולים להפיץ או לתמוך בתורות שקריות.
פלורליזם מחשבתי ועקרון חופש הדעה
כפי שפתחנו בדברי ההקדמה, כך נפתח בתשובה מידת הפלורליזם המחשבתי השורר בשיח הציבורי והכלכלי הישראלי. מידת הפלורליזם הזה וגם העקרונות של חופש הביטוי בעיתונות הכלכלית הישראלית, משתווה למידת הפלורליזם הדתי הקיים בדיונים של מועצת חכמי התורה של האגודה.
הדיון הציבורי החברתי כלכלי הישראלי הוא תעודת עניות לעקרון חופש הביטוי והפלורליזם מחשבתי שצריך לאפיין סדר דמוקרטי, ולכן לא עומד בקריטריון הבסיסי ביותר שלא זקוקה הכלכלה על-מנת להיות מדע. זהו לא רק המצב בישראל כי אם גם במידה פחותה יותר באירופה ובאותה המידה בארצות הברית, שלמרות הכול אפילו שם - בערש הקפיטליזם - יש מידה רבה יותר של פלורליזם מחשבתי וחופש הביטוי גבוהה יותר.
בגלל האמור לעיל, שוק העבודה העיתונאי בישראל הפך בשנים האחרונות, ובין היתר הודות ל"תרומתו" של בית הדין הארצי לעבודה, לשוק מעמדי שבו קיימות שתי קבוצות. קבוצה אחת ומצומצמת של סלבריטאי תקשורת, אליטת כוכבים - "טאלנטים" בשפת הענף, המשתכרים סכומים גבוהים מאד וזוכים להטבות ניכרות. חלק מהכוכבים הללו חצו את החומה שאמורה להפריד בין העיתונות המקצועית לבעלות הכלכלית והפכו בעצמם לטייקוני תקשורות בעלי עניין - לדוגמה יעקב אילון, ניסים משעל, גדי סוקניק, אילנה דיין ורבים אחרים.
מתחתם נמצא פרולטריון עצום ומפוחד של עיתונאיות ועיתונאים המשתכרים שכר זעום, בעלי סל זכויות מצומק, ששוק התקשורת המאופיין בבעלויות ריכוזיות וצולבות מצמצם מאד את אפשרויות התעסוקה שלו ואת היכולת לעבור מכלי תקשורת אחד למשנהו ועל-ידי כך פוגע בעצמאותם ובמעמד המקצועי של העיתונאים. התקווה שאי התלות, העצמאות, הפרופסיונאליות והאתיקה של עיתונאיות ועיתונאים מן השורה יעמדו בפני לחצי בעלי השליטה הכלכלית בעיתון היא תקוות שווא לא מציאותית.
היו סמוכים ובטוחים, כפי שאמרנו, שכאשר אדם יעמוד בפני הבחירה של חיפוש אחר האמת או איבוד מקור פרנסתו הוא יבחר באפשרות השנייה ולא יסכן את עתידו הכלכלי ואת עתיד משפחתו. לאור האמור לעיל כבר נתוני הפתיחה לא מאפשרים בישראל את הגדרתה של הכלכלה כמדע ובטח ובטח לא את יישומה ככזו בפועל.
הכלכלה הניאו ליברלית כפסיאודו מדע
בכלכלה קיימים שלושה תחומים עיקריים: "Economic behavior"human material interactions , ו-"theory of value". באף לא אחת מהן מסוגלת הכלכלה להגדיר ולתאר באופן מדויק מודלים או את העולם החיצוני האמיתי והאובייקטיבי כפי שנדרש מכל דיסציפלינה מדעית ונתונה עקב כך בקונפליקט מתמיד עם המודלים, התזות וההנחות הכי מקצועיות שמציעים המדעים המדויקים.
בתחום מדעי ההתנהגות מניחה הכלכלה שכל בני האדם הם רציונאליים מאוד, מעודכנים בצורה הכי טובה ובעלי ידע רחב וללא דאגה או התייחסות לתוצאות התנהגותם לגבי כלל החברה או האחרים. כלכלנים מסוימים אפילו טוענים שהאנשים הם רציונאליים באפן מיוחד ובלתי רגיל, ויש להם ידע עצום (ושוויוני). לא רק שזו היא תפיסה חברתית מצומצמת ביותר, שאולי נכונה רק לחברה המערבית בעשורים האחרונים ואפילו לא בתקופה זו, אלא שזו תפיסה מצומצמת ואף פרימיטיבית במגבלות החברה המצומצמת שבה היא פותחה.
הנחות אלה נכנסות באופן מדויק לקטגוריות שאותן הגדיר הפיסיקאי א' לנגמיור, כאשר טבע את המושג "מדע חולני (פתולוגי)". התוצאות של מדע כזה, כפי שאנו יכולים להיווכח הן שקריות בגלל פרוש בלתי מציאותי וסובייקטיבי של החוקר ובגלל תצפית על גבול כושר האבחנה.
מחקרים לא מעטים ותצפיות אמפיריות מוכיחות מעבר לכל ספק שמדובר על הבחנות דמיוניות שאין להם שום ביסוס במציאות: האנשים בדרך כלל אינם רציונאליים, הם לוקים במידע חסר ובטוח שלא מעודכנים באופן שווה.
לצורך הדגמה אחת נשתמש בנושא הפרסומות: אם התפיסה הכלכלית של התנהגות האדם הייתה נכונה, היו צריכות הפרסומות להיות בסך הכול פלטפורמה שבה יעודכן הקונה באשר למוצר שאותו הוא עתיד לרכוש ויימסר לו מידע אובייקטיבי ויבש על מוצר זה.
על-פי תפיסה זו אין מקום לפרסומות שפונות אל הרגש, אל היצרים - ואפילו האפלים ביותר - אל המין ואל הבקשה להישאר נאמנם למוצר או למותג כלשהו. לכן לפי תפיסה זו או שפרסומות לא רציונאליות ורגשיות עובדות, מה שמראה עד כמה הקונה אינו רציונאלי, או שמצד שני שהפרסומות האלה אינן עובדות, ואז המפרסם נוהג באופן לא רציונאלי ולא מעודכן כאשר הוא ממשיך לפרסם אותן.
התיאוריה הכלכלית טוענת שהיא מסוגלת לתאר כיצד אמורה הכלכלה להעלות את הערך או להוריד אותו. למרות טענה זו הוכיחו הפילוסופים של המדע באותות ובמופתים שכאשר הכלכלנים מדברים על כך אין להם ולו את המושג הירוק ביותר מהו אותו ערך שעליו הם מדברים. הכלכלנים ניסו לצאת מסבך הבעיה הזאת בדרכים פתלתלות ועקלקלות של משחקי מילים, אך הבעיה בעינה נותרה: אין להם מושג ירוק מהו אותו הערך שעליו הם מדברים.
למרות כל הביקורת הזאת ניתן היה לעבור על כך לסדר היום לו היו מצליחים הכלכלנים בדבר אחד לחזות ולהסביר את העולם האמיתי של הכלכלה, אך זהו התחום שבו כשלה הכלכלה הכי הרבה. במדע נבחנות תיאוריות ונבחנים מודלים כנגד העולם האמיתי, האובייקטיבי.
לפי מבחן זה או שתיאוריות מתקבלות, כאשר יש להן ביסוס במציאות, ונדחות כאשר אין להם. במדע השקרי והמדומה אין מקום לכל זה. כאשר תיאוריה של המדע המדומה נתקלת במציאות שמפריכה אותה, או שמתעלמים ממציאות זו או שמשחקים אם המספרים והעובדות על-מנת להתאים אותם למציאות. זניחת התיאוריה אינה כלל באה בכלל בחשבון במדע השקרי והמדומה.
בהקשר הזה ניתן להזכיר את האקונומטריקה שהפכה ללא יותר ממושא ללעג. אם נאמר על המדע, כפי שכבר נאמר, שהוא מדע מדכא וחסר ערך Dismal Science - כינוי שטבע ההוגה תומס קרלייל, וזאת בתגובה לתיאוריה של מלתוס שניבא שסוף העולם קרב ובא והאנושות תגווע ברעב כתוצאה מהגידול המהיר באוכלוסיה והמחסור במזון, אזי זהו החלק הכי מדכא והכי חסר ערך בכל התיאוריה הכלכלית. זהו החלק שאחראי יותר מכל לתחזיות הכי אבסורדיות ומגוחכות שנראו אין פעם.
רבים מן הכלכלנים מתחילים להודות ולהיווכח במה שאמרו הסוציאליסטים תמיד: שהקפיטליזם הוא לא יותר מחשיבה אנארכית, כאוטית ובלתי ניתנת לשליטה, ההופכת את אלה שרוצים לתכנן את חייהם ועתידם לטיפשים.
אחד הכלים שבהם משתמשים הכלכלנים והממשיך להתנהל באופן האבסורדי כפי שתיארנו למעלה והמהווה את אחד הכלים הבלתי מועילים והבלתי מדעיים הללו הוא התמ"ג.
כיום התמ"ג (תוצר מקומי גולמי- GDP) הגיע למעמד של טוטם. פוליטיקאים ועיתונאים מזכירים אותו כל הזמן, בצורה ישירה או ע"י קרוביו ה"צמיחה" וה"עליה ברמת החיים". כשרה"מ מדבר על "הגדלת הצמיחה" הוא מתכוון לגידול בתמ"ג. העיתונות מדווחת על כל תזוזה שלו. אבל למרות האובססיה הזאת, או אולי בגללה, מעטים עוצרים ושואלים מה בעצם התמ"ג מביע, או מדוע עלינו להתייחס אליו כדבר כל כך חשוב.
התמ"ג פותח במקור, ככלי תכנוני במלחמת העולם השנייה. סימון קאזנטס, הכלכלן זוכה פרס הנובל שהיה האדריכל הראשי שלו, הבהיר במשך כל חייו, שהתמ"ג מעולם לא יועד להיות אמת מידה לביצועים הכלכליים או לרווחה ושגשוג וכי יש צורך באמצעים טובים ומקיפים יותר על-מנת להעריך את כלכלת המשק הלאומי.
לא קשה לראות את הפגם בשימוש בתמ"ג כאמת מידה להתפתחות או רווחה. אם משפחתך הוציאה יותר כסף בשנה שעברה, לא משתמע שהייתה זו שנה נהדרת. להפך, יתכן שזו הייתה שנה איומה. אולי בדיקה שגרתית אצל הרופא הובילה לגילויו של גידול סרטני ולטיפול כימותרפי. או שרעידת אדמה פגעה בביתך והיה הכרח לתקנו. היא בהחלט לא הייתה שנה טובה במיוחד אם הצורך בהוצאות גדולות נגרם על-ידי הכלכלה עצמה- למשל אם העומס הגדל בכבישים הסתיים בכיפוף בפגוש מכוניתך ולהוצאות גדולות יותר על דלק בנסיעה.
כאמת מידה לביצועים כלכליים ולרווחה, התמ"ג כולל לפחות ארבע שגיאות קשות:
- התמ"ג מחשיב כל הוצאה כספית כתוספת לרווחה ולאיכות החיים בלי להתחשב במהות ההוצאה או בתוצאותיה. על-פי הגיון זה, ה"גיבור הלאומי" של כלכלת המשק שלנו הוא חולה סרטן סופני שעובר גירושים יקרים ושהמכונית שלו נהרסה לגמרי בתאונה. ה"נבל" הכלכלי הוא אדם בריא בנישואים יציבים המבשל בבית, הולך ברגל לעבודה ואינו מעשן או מהמר. הגיבור לוקח הלוואות ומבזבז; הנבל משלם במזומן וחוסך עבור חינוך ילדיו. במילים אחרות, המצב שהכלכלנים קוראים לו "צמיחה" הוא לא תמיד המצב שרוב האנשים יחשיבו כדבר טוב.
- התמ"ג מתעלם מתפקודים כלכליים שנמצאים מחוץ לתחום של עסקות כספיות. הורות היא עבודה אמיתית, כך גם שכנות, ופועלם של קהילות, ריאות ירוקות, נהרות ואוקיינוסים, האטמוספירה ועצים. כל מי שמפקפק בכך יכול לנסות להסתדר בלעדיהם. גורמים אלה תורמים לרווחה ולאיכות החיים יותר מרוב הדברים שאנחנו קונים בקניון. אבל התמ"ג רואה תפקודים תומכי-חיים אלה כחסרי ערך לחלוטין- עד שתהליכים כלכליים הורסים אותם, ואנו צריכים לקנות תחליפים מהמשק או מהממשלה. אז התמ"ג אומר שהכלכלה "גדלה".
כשיש צרות במשפחה והילדים צריכים יעוץ או משפחה אומנת, התמ"ג עולה כיוון שהכסף החליף ידיים. כשהורה דואג לילדים בבית, התמ"ג נשאר במקום; כשאותו הורה דואג לילדים של הורים אחרים במעון יום, התמ"ג עולה. כשהמים מזדהמים, ואנו צריכים לקנות מים מינרלים, התמ"ג שוב עולה. הדבר נראה כצמיחה כלכלית, אבל במציאות לא הייתה שום תוספת. במקום זאת, משהו שפעם היה בחינם עולה כעת כסף; ההרס החברתי והסביבתי מתחפשים ל "צמיחה" בעזרת העדשה קצרת הרואי של התמ"ג.
- התמ"ג מתייחס לעתיד כאילו גם לו אין כל ערך, כל מה שמשנה הוא ההווה. ההשלכות של הפעילות הכלכלית העכשווית שלנו על ילדנו ועל נכדינו לא נלקחת בחשבון. לדוגמא, התמ"ג מחשיב את התדלדלות משאבי הטבע שלנו כהכנסה עכשווית במקום כחיסול של נכס. זה נוגד את הן את העקרונות הבסיסיים של החשבונאות והן את חוקי השכל הישר. באופן דומה, חסכונות אינם תורמים רבות לתמ"ג; כלכלנים ממש גוערים ביפן על אחוז החסכון הגבוה שבה. אך בזבוז ללא חשבון בכרטיסי אשראי גורם לתמ"ג לעלות.
- התמ"ג מתעלם לחלוטין מחלוקת ההכנסה. אפילו אם נניח שהתמ"ג מייצג שפע של דברים טובים, הוא לא יכול להיות בעל השפעה כזו אם לא כולם מתחלקים בשפע זה. אם הכלכלה גדלה, אך הרווחים הולכים בעיקר לאלה שזקוקים להם הכי פחות, התוצאה היא גדילה חומרית, אבל לא התקדמות כלכלית. זה נכון אפילו במונחי הכלכלה המקובלים. עבור מייקל ג'ורדן או ביל גייטס עוד אלף דולר הם בסך הכול כסף לטיפ. עבור משפחה הנאבקת לחיות ממשכורת מינימום, עשירית מהסכום הזה יכולה להוות את ההבדל בין מקרוני לבין ארוחה מזינה במשך הרבה לילות.
ראיית התמ"ג ככלי שמשקף רווחה לא רק שהוא בעייתי, אלא הוא לא יותר מרמאות. נביא שתי דוגמאות לכך: ייתכן מצב ששתי מדינות מוציאות כסף רב על חימושן הצבאי. התמ"ג יראה זאת כצמיחה כלכלית. אך כאשר בבוא היום ישתמשו המדינות בנשק שלהן אלה וייצאו למלחמה אלה באלה ויגרמו למוות והרס, רמת החיים של אזרחי שתי המדינות לא תצא נשכרת.
ייתכן גם שמדינה תשקיע הון רב ביבוא סיגריות ומשקאות חריפים ועקב כך תעלה תחלואת הסרטן ומחלות הכבד במדינה, דבר שלא ישפר את רמת החיים של אזרחיה של אותה מדינה. מעבר לכך כאשר התחלואה במחלות אלה תעלה, יגדלו גם ההוצאות של המדינה על מערכת הבריאות ויגדלו ההפסדים כתוצאה מאיבוד של ימי עבודה ושוב בין היתר תפגע רמת החיים.
זאת ועוד, השימוש שעושה הכלכלה המודרנית במתמטיקה לא מוריד ולא מעלה כהוא זה מחוסר המדעיות של הכלכלה. נהפוך הוא: רבות מהדיסציפלינות המתחזות למדע עושות שימוש נלוז ומניפולטיבי במספרים, על-ידי לאמת או לאשש כביכול את הגדרתן כדיסציפלינות מדעיות. ידוע ומוכר לנו במיוחד כיהודים את השימוש שעושה הקבלה בגימטריה, שאין בינה לבין המדע ולא כלום. זוהי לא יותר מאשר שיטה של יריית חיצים תחילה ואחריה סימון המטרה.
כפי שאנו יכולים להיווכח לכלכלה הניאו ליברלית - כלכלה המבוססת על גישה פונדמנטליסטית קנאית דתית ואנטי ביקורתית ובעלת חוסר אובייקטיביות בסיסית, כנדרש מכל מדיסציפלינה מדעית - יש את כל הנתונים של מדע שקרי ומדע מדומה וככזו, כשרלטנות לשמה, יש להתייחס אליה היום. הכלכלנים הניאו ליברלים אינם מדענים, הם לא יותר מאשר מפייה של אנשים לא הגונים ושרלטנים מאגיים - יידעונים הקוראים בקפה ובכדור הבדולח - מאחזי עיניים ומתעתעי וודו למיניהם - הדואגים כפי שאמר הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ על הנגיד סטנלי פישר בעיקר לכיבודים עבור עצמם.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
