בעבר, כל פגיעה בתנאי העבודה של העובדים בישראל היתה גוררת באופן מיידי שביתה, אשר היתה פוגעת בציבור. השביתות יצרו לוועדי העובדים הגדולים במשק (ובצדק) תדמית של גופים אלימים וחזקים, כאלו שהממשל והציבור צריכים לחשוש מפניהם. כיום המערך השתנה. כל ועד עובדים שוכר יועץ אסטרטגי, לוביסט ואיש יחסי ציבור, והמאבקים הופכים ליותר מקצועיים, מפחיתים את הפגיעה בציבור, ומנסים דווקא לזכות באהדתו.
בעבר, היה הציבור הרחב סלחני כלפי שביתות, וההיענות וההבנה היו גדולות, מאחר שהיום העובדים נאבקים על מקור פרנסתם, ומחר זה עלול להיות אני. בהמשך, הלכה ונחלשה הסולידריות הציבורית. כיום, מוכן הציבור פחות ופחות לסבול עבור מגזרים שונים, המרגישים עצמם נפגעים מהחלטות ממשלה.
במקביל, חלה עלייה בכמות כלי התקשורת ועלייה דרמתית בכמות ההפגנות. אם בעבר היתה הפגנה מול משרד האוצר או הכנסת מושכת תקשורת, הרי שכיום, כמות ההפגנות עלתה והתקשורת הפסיקה להתרגש. ואכן, היא ממעטת להתייחס להפגנות.
לפיכך, מי שמעוניין למקד את אור הזרקורים על מחאתו, צריך לחפש פעולות יצירתיות נוספות, עתירות לבג"צ, גימיקים תקשורתיים בלתי מזיקים, ואפילו הפגנות (אבל הן צריכות להיות יצירתיות). בית המשפט הופך יותר ויותר להיות במה שבה ניתנת לעובדים, לוועד וגם להנהלה, הזכות לחשוף את המחדלים של הצד שכנגד (ובעזרת יועץ התקשורת טוב, לומדים הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות על הנושא).
בית המשפט הוא כלי במאבק ציבורי אבל הוא אינו הכלי היחיד. מתרבים הארגונים, אשר מבינים, כי בשביל להצליח יש להשתמש בכלים מקצועיים ולשכור את שירותי הלוביסטים. תפקיד הלוביסטים הינו להעביר את הדיון מהרחוב לוועדות הכנסת הרלוונטיות.
ההפגנות גם הן הפכו להיות יותר יצירתיות, וכיום, משרדים שונים מתמחים בבניית פרובוקציות תקשורתיות. מומחי הפרובוקציות דואגים שמאבקם יאפיל על כלל המאבקים האחרים, ושיזכה בדקות החסד בטלוויזיה או בעיתון.
המאבקים הציבוריים משתנים איפוא לנגד עינינו והופכים להיות יותר ויותר יצירתיים. אני מאמין, כי בתקופה הקרובה, כאשר יגיעו הדיונים בתקציב המדינה לקראת הכרעה, ולאחר גיבושו הסופי, נזכה ליהנות ממאבקים יצירתיים. מי שישכיל להשתמש נכונה בתקשורת עבור מאבקו, צפוי כי יספק לנו את ההצגה הטובה בעיר...
