ריאליטי דיזנגוף

לצד כוחות הביטחון וההצלה זרמו למקום אמצעי תקשורת רבים ובהם כתבים וצלמים של חברות החדשות. האירוע התרחש סמוך לשעה 21:00, פרץ אל תוך מהדורות החדשות, והפך לאירוע תקשורתי מתגלגל שסוקר במשך שעות ארוכות על-ידי חברות החדשות. אט-אט ולנגד עיניהם הנדהמות של הצופים שנצמדו למסכי הטלוויזיה הפך הסיקור החדשותי לתוכנית מציאות: כתבים וצלמים רצו לצד כוחות הביטחון שחיפשו אחר המחבל הנמלט, חשפו את זהותם של הלוחמים בשידור חי ובעצם סיכנו את חייהם. בשלב מסוים שודר מידע לא מאושר על מקום הימצאו של המחבל והעצים את הבהלה. כתבים אחרים נצמדו לגבם של הלוחמים שעמדו עם נשקיהם מחוץ לדלתות בתים שבהם, על-פי החשד, הסתתר המחבל.

מצלמות השידור הוצמדו לגבם של הלוחמים בעודם מכוונים את כלי נשקם אל הדלתות החשודות, והכתבים הסבירו לצופים ההמומים, ובהם בני משפחותיהם של החיילים שפניהם גלויות, מה הם רואים ומה עלול להתרחש. באורח נס המחבל לא נמצא מעבר לדלת ולא נפתחה אש לכיוון הלוחמים והכתבים שעמדו מאחוריהם. הגדיל לעשות כתב שדרש לקבל מידע מהכוחות בשטח בעודם עסוקים בחיפוש אחר המחבל. הוא דרש לספק לו מידע כאן ועכשיו, כי הוא בשידור חי.

במהלך הערב נחשף שוב ושוב ובשידור חי מקום הלוחמים ונחשפו פניהם של חלקם. נוסף על כך, נחשפו שיטות הפעולה של הלוחמים. אילו המחבל או שולחיו היו מפנים לעצמם מעט זמן לצפות בשידורים החיים מאותו הערב, הם יכלו בנקל לפגוע בכוחותינו.

למרבה המזל, ליל השידורים שאני מכנה 'ריאליטי דיזנגוף' הסתיים בחיסולו של המחבל ללא נפגעים מקרב כוחות הביטחון. אולם למעלה מ-5,000 צופים זועמים הביעו את זעמם בפניות לנציבות פניות הציבור של הרשות השנייה עוד במהלך ליל השידורים. במקביל, בעיצומם של השידורים פניתי לגורמים המשדרים וביקשתי שיימנעו מחשיפת פניהם ופעילותם של כוחות הביטחון, כדי שלא לסכן את חייהם. בקשתי נענתה, ובהמשך הערב התמתן הסיקור התקשורתי.

אירוע 'ריאליטי דיזנגוף' הוא, לדעתי, שיאה של מלחמה שקטה על תשומת ליבו של הצופה המתרחשת בשנים האחרונות. משני צידי המתרס עומדים אמצעי התקשורת המסורתיים, ובהם חברות החדשות, אל מול הענק החדש שהשתלט על חיינו: הרשתות החברתיות.

עד לשנים האחרונות קיבל הצופה את המידע החדשותי מאמצעי התקשורת המסורתיים - עיתונות, טלוויזיה ורדיו. העיתונאים העבירו את המידע כגורם מתווך מקצועי הפועל על-פי קודים אתיים. הם סיקרו אירועים, ובהם אירועים ביטחוניים, קיבלו מידע, הצליבו אותו עם מקורות שונים, קיבלו את תגובות הגורמים השונים והזרימו את כל זאת לחדרי החדשות. גם בשידורים חיים הקפידו העיתונאים, עד כמה שניתן, לעמוד בסטנדרטים מקצועיים. כך היה וכך נעשה עד היום.

אולם בשנים האחרונות השתלטו הרשתות החברתיות על עולמנו והפכו את כולנו לעיתונאים, לצלמים, לשדרנים ולפרשנים: אנחנו עוברים ברחוב ומצלמים אירוע שנראה לנו מעניין, מעלים אותו לרשתות החברתיות, בדרך כלל ללא סינון ובדרך כלל בצירוף דעתנו האישית הנחרצת, ובלי לשאול איש, לבקש תגובה או לערוך את הקטע, וכמובן, לא על-פי קודים אתיים עיתונאיים.

מחד-גיסא, שינוי זה מבורך. הוא מעניק פתחון פה לאוכלוסיות רבות ומגוונות, אוכלוסיות שהודרו בעבר מהשיח התקשורתי, להשפיע, להתבטא ולהיות מעורבות. השיח הפך מגוון יותר, ער יותר והמוני יותר, והוא מביא לידי ביטוי את כלל האוכלוסייה. מאידך-גיסא, הצצה קטנה לרשתות החברתיות פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר מגלה עולם שלם של דיווחים שרובם חלקיים, מוטים, ולא פעם קיצוניים.

המציצנות היא טבע האדם; כולם רוצים לדעת הכל כאן ועכשיו, רצוי בסרטון וללא צנזורה. עם השנים סף הריגוש שלנו עלה, ודברים שנחשבו בעבר טאבו משודרים כיום ללא כל סינון הפרטיות של רבים מאיתנו איננה עוד, והכול מוגש מדמם על מזבח הרשתות החברתיות. ככל שהתוכן עסיסי יותר וראשוני יותר - מספר הצופים בו גדול יותר. הדבר נכון בעיקר לצילומי פיגועים ואירועים ביטחוניים שנתפסים בעת התרחשותם במצלמות הטלפון החכם של עוברים ושבים, או לסרטונים שצולמו במצלמות אבטחה. ואם פעם עמדה הצנזורה כחומה ראשונית בין התוכן שצולם לבין הצופה, הרי שברשתות החברתיות היא כמעט איננה. ואם היא בכל זאת מתבצעת, הדבר נעשה על-ידי בעליהן של הרשתות החברתיות, אך הטעמים לכך שמורים עימם.

סף הריגוש הגבוה הביא לשינוי בהרגלי הצפייה, ותשומת הלב של הצופים עברה מצפייה במהדורות החדשות המסורתיות המוגשות בשעה קבועה לצפייה ולבהייה ממושכת בטלפון החכם, שם התכנים זמינים לצפייה בכל שעה ובכל מקום. ההתכנסות בשעה קבועה אל מול מכשיר הטלוויזיה הפכה למיושנת, ומהדורות החדשות שהובילו את סדר היום החדשותי הופכות מעת לעת ממובילות למובלות אחרי הרשתות החברתיות.

קברניטי חברות החדשות ניסו למצוא פתרונות לנטישת מהדורות החדשות, בין היתר באמצעות הרחבת רצועות שידור תוכניות האקטואליה ומהדורות החדשות, ובאמצעות 'ייבוא' סרטונים מהרשתות החברתיות אל מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה. לא בכדי התוכניות המבוססות על תכנים מהרשתות החברתיות נחשבות לפורמט מוצלח.

מאבק האיתנים על תשומת ליבו של הצופה התנקז אל ההתנגשות הבלתי נמנעת בליל הפיגוע בדיזנגוף. במתכוון או שלא במתכוון, הסיקור החדשותי הפך לקיצוני יותר ויותר, ולמעשה הפך לסוג של תוכנית מציאות ארוכה שבמרכזה מרדף בשידור חי אחר מחבל תוך כדי היצמדות לכוחות הביטחון, דיווח חלקי ולעיתים שגוי על מקום המחבל, צילומי תקריב של הזירה ושל הכוחות, וריצה בשידור חי למקומות שבהם לכאורה הסתתר המחבל.

מטבע הדברים, צופים רבים ישבו מול מכשירי הטלוויזיה כדי לקבל מידע על המתרחש. בד-בבד החלו 'לרוץ' ברשתות החברתיות סרטונים, חלקם לא מצונזרים, שצילמו עדי ראייה בזירת הפיגוע, ואלה זרמו אל הטלפונים החכמים של הצופים. בנקודת זמן זו, בעיצומו של המצוד אחר המחבל, הגיעה ההתנגשות לשיאה: צופים רבים העבירו את תשומת ליבם ממהדורות החדשות לטלפונים, והיקף הצפייה במהדורות החדשות ירד. את הנטישה הזו נעשה מאמץ לעצור.

את מחיר המאבק שילמו, לדעתי, חברות החדשות כי אמון הציבור בהן נפגע. יש ציפייה מחברות החדשות לפעול במקצועיות ובאחריות, בניגוד לרשתות החברתיות. אולם הצופים שדרשו חדשות 'נקיות' ולא את ההיסטריה שהפיצו הרשתות החברתיות מצאו עצמם מול שידורים מעוררי בהלה (למען ההגינות ייאמר כי תרמה לכך, בין היתר, העובדה שהפיגוע התרחש במרכז העיר תל אביב, ברחוב הנחשב לסמל החיים הטובים).

הביקורת שהוטחה בחברות החדשות בעקבות ליל השידורים הייתה קשה ובאה לידי ביטוי באלפי תלונות לנציבות פניות הציבור של הרשות השנייה. חברות החדשות מצאו את עצמן תחת אש ביקורתית שבאה מכל הכיוונים, ובימים שלאחר הסיקור מצאו את עצמן מתנצלות על אופי סיקור הפיגוע ומנסות לשקם את שמן הטוב, בניסיון למזער נזקים ולהשיב את אמון הציבור.

החדשות הן מאבני היסוד של התקשורת החופשית ואחד הנדבכים הבסיסים שחופש הביטוי בנוי עליהם. הן מדווחות, מעדכנות, חושפות ולא פעם מאתגרות את מקבלי ההחלטות. אסור לפגוע בהן ואסור לסרס אותן, ועליהן להיות מאוזנות, לפעול בהגינות, ולייצג את מגוון הדעות.

אירוע 'ריאליטי דיזנגוף' הוא בעיניי קו פרשת המים בעבודת חברות החדשות ובהתנהלותן מול ענק הפרא - הרשתות החברתיות. האם עליהן להוסיף ולהיגרר אחר הרשתות החברתיות הפועלות כמעט ללא כל מגבלות, או שמא עליהן לבדל את עצמן ולהמשיך להציג תוכן חדשותי מקצועי ואמין גם במחיר של ירידה באחוזי הצפייה? זוהי שאלה כבדת משקל וחברות החדשות יצטרכו לתת עליה את הדעת. בעולם יש היום מודלים המשלבים בין הסיקור החדשותי המסורתי לבין הרשתות החברתיות. בד-בבד, חברות חדשות רבות מבססות את עיקר שידוריהן על תכנים בלעדיים וייחודיים שאי אפשר למצוא ברשתות החברתיות, ועל עיתונאים, שדרנים ופרשנים 'מושכי קהל'.

המילה האחרונה לא נאמרה עדיין, ואני מניח שהעורכים בחדרי החדשות ימשיכו להתמודד עם השאלה איך להשאיר אצלם את הצופה הממוצע.