מי הם הפלשתינים?

קל מאוד להזדהות עם אדם המציג מפתח ישן ובוכה על בית ואדמה שנגזלו ממנו. ואם דבריו נאמרים מתוך אמונה, בכל רם וללא התלבטויות, הם מתקבלים כאמת לאמיתה.

כך זוכים הפלשתינים לאהדה בעולם מקיר לקיר. אף אחד לא בודק את אמיתות דבריהם וגרוע מכל, התגובות של ישראל מגומגמות, מתיפייפות, מנסות לזכות באהדה ע"י "נחמדות" ודיבורים תוך ויתור על עובדות היסטוריות ותשוקה לאמת סוחפת. וכך ההסברה ישראלית נכשלת פעם אחר פעם בפני התעמולה הערבית. ואולי התנהגות ישראלית זו היא תוצאה של בורות מתמשכת בהיסטוריה של ארץ ישראל.

עד כדי כך גדולה הבורות, שיהודים, ביניהם עולים חדשים, ניגשים, ברחובות ירושלים, לבקש סליחה מערבים על שגזלו להם את אדמת פלשתין. ופרופסור ידוע ומכובד, איש שמאל, שבכנס מכובד לא פחות, טען כי בין 80%-90% מהמגדירים עצמם "פלשתינים" הם מהגרים של העת החדשה לא"י, אחר כך, מחשש שיבולע לו, מבקש הוא למחוק את תמלול הרצאתו מהכנס.

על-פי ה"פוסט ציונות" ונושאי דגלה, עובדות היסטוריות מותרות לפרסום והתייחסות ציבורית ואקדמית, אך ורק אם הן תומכות באג'נדה של הצד הערבי. כל השאר נדחה, והמזוהים עם הציונות נסגרים בפניהם הדלתות, התקציבים והקידומים.

לא, לא מדובר בנעשה באירן או באחת מארצות אירופה. מדובר בתחומי הריבונות של מדינת ישראל ובתוכי המוסדות של המדינה הציונית. הדבר נכון בתחומי האמנות, המשפט והאקדמיה.

שומעת אני לרוב מצד המכנים עצמם פלשתינים אמירות כמו "מאיפה באת?" ו"תחזרי מאיפה שהגעת" ואמנם כ- 90% אחוז מאוכלוסייתה היהודית של המדינה הם יהודים ששבו למולדתם מסוף המאה ה- 19. היסטוריונים מכובדים חוששים למקומם ואינם מעמידים את העובדות בפני ציבור שאינו מצוי בכל העובדות ההיסטוריות ובבתי הספר אין מלמדים נושא זה כלל. ואילו אני, כבר שנים יודעת כי היצירה שלי לא תוצג במוזיאון תל אביב משום שאני ציונית. הלכתי איפוא אל המומחים ואל הספרים כדי ללמוד על אלו הטוענים ש"עלי להתחפף מכאן", ואשר למדתי הרי הוא לפניכם בתמצות רב.

בכל פעם שאומרים פלשתינים רצוי לדעת למי מתכוונים. האם אלו צאצאי הפלישתים? לא ולא. בין 80 ל- 90 אחוז מבין המכנים עצמם פלשתינים הם מתנחלים של העת החדשה בארץ ישראל. תחילתה המשמעותית של ההתנחלות הזו היא אחרי כיבוש הארץ ע" אבראהים פאשא שליט מצרים בשנת 1831, כאשר מסיבות פוליטיות וכלכליות הוא יישב את הארץ בפלאחים מצריים. אליהם הצטרפו חיילים שערקו מצבאו עם הנסיגה ב- 1841.

אלו הם הגלים הראשונים בעת החדשה. גל נוסף היה אחרי גמר כריית תעלת סואץ ב- 1869, כאשר פלאחים מצרים שעבדו בעבודות הכרייה לא יכלו לחזור לביתם ואדמותיהם נמסרו לאחיהם שנשארו בבית.

ב- 1857, כאשר השלטון העות'מני הבין שהפריפריה של האימפריה ריקה מאדם ובכך מזמינה פלישות עוינות, הוא יצא בקריאה לעולם לבוא וליישב את הארץ. כך התיישבו בא"י פליטים אלג'ירים כמו משפחת אל-חוסייני שברחו ממולדתם אחרי מאבק רווי דמים על השלטון, צ'צנים שברחו ממכורתם בעקבות כיבוש מולדתם ע"י הרוסים. ובוסנים, כאשר בוסניה נכבשה ע"י האוסטרים. וכמובן, גם הטמפלרים ואחרים.

מתיישבים אלו זכו לקבל אדמות ותמיכה כלכלית מהשלטון העות'מני. זאת לעומת הקשיים שבהם נתקלו היהודים של אותה התקופה, משום שהיו הקבוצה היחידה עם שאיפות לאומיות בחבל ארץ זה. אלו שהצליחו להגיע לא"י נאלצו לרכוש במחיר מופקע אדמות שלא היו ראויות להתיישבות באותה עת, לדוגמא, בגלל קדחת המלריה.

גלים נוספים של מתיישבים ערבים הגיעו בעיצומם של חוקי הספר הלבן, עת השלטון הבריטי מנע מיהודים למלט נפשם למולדתם מאימי הנאצים, אך בה בעת איפשר לערבים ממצרים, מחורן וארצות ערב אחרות להגר ולהתיישב בארץ על-פי בקשתו והזמנתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני.

מעבר לגלי ההגירה המוזכרים, א"י היתה מוקד משיכה לערבים בגלל הכספים שיהודי העולם שלחו ליהודים שישבו בה. כסף זה הניע כלכלה כלשהי באזור מוכה הרעב והמחלות. גם ההתיישבות היהודית המתחדשת בא"י הפכה לספקית מקורות פרנסה ששאבה לתוכה מהגרים מארצות הסביבה (תהליכים דומים מתרחשים, בתקופתנו, באירופה המערבית ואמריקה הצפונית).

האחרים, אותם 10 עד 20 אחוז, הם צאצאים של כובשים מתקופת צלאח א-דין, אבל גם של שבטים של יהודים שהתאסלמו במשך שנות השלטון המוסלמים בארץ ועקב הקשיים שהוטלו על לא מוסלמים. אם כך מולדתם וארץ מכורתם של מרבית הפלשתינים היא מצריים. זאת חשוב לדעת.

אולם, מהרגע שבו הם אימצו לעצמם את השם ההיסטורי "פלשתיני", גרפו עם השם גם זכויות היסטוריות. ומתוכן זכויות שיבה, לא לארצם מכורתם אלא לארצו ומכורתו של העם היהודי. כך, מעשה יחצני מובהק קיבל מעמד של "עובדה היסטורית" המכתיבה תהליכים היסטוריים על בסיס שכתוב ההיסטוריה. ואילו העם היהודי הפך בעיני העולם וגרוע מזה בעיני עצמו, לכובש. ואם אינכם מאמינים, פנו להיסטוריונים, לספרים ולמחקרים.

ולבסוף, תהייה אחת משלי אציג לפניכם. היכן המפתחות של בתי משפחתי שהושמדו בשואה? והיכן מפתחות בתי היהודים שנרצחו בחברון ב- 1928? והיכן המפתחות של בתי 250 משפחות היהודים שנסו על נפשם מעזה באותה שנה ממש? האם חשבתם מתי נמצאים בידינו מפתחות בתינו? כאשר אנחנו נסים על נפשנו? או אולי כאשר נכנסים ורוצחים אותנו בתוך הבית? בדרך כלל מפתח ביתי נמצא בידי כאשר אני יוצאת בצורה מסודרת מפתח ביתי!

--------------------------------------------------------

כל הנתונים המובאים כאן מקוצרים מאוד וכל שיחפוץ ללמוד יותר מוזמן לקרוא ב:

"האוכלוסיה הערבית והמאחז היהודי" מאת פרופ' דוד גרוסמן.
האנציקלופדיה "היסטוריה של ארץ ישראל" כרך ח' שלהי התק' העות'מאנית.
"ראשית הסכסוך ישראל-ערב" מאת אליעזר בארי.
1994 “The Kings Highway” מאת Donnan, עמ'151 על הצ'צנים
"קטדרה" 2 תשלז' מאת אלי יהב.
על החורנים "יומן אהרון אהרונסון" ערוך ע"י יואל אפרתי.
על הארמנים. "החברה הבדואית בנגב" 61 מאת עמנואל מרקס.
על הכושים. "טבע וארץ" 66 עמ' 48. על הנוצרים שהיגרו לגליל עקב רדיפות דת בלבנון.
"המזרח החדש" כתב עת חוב' 77/1 עמ' 20-51
" עת-מול" 109 עמ'19 . הגירת הבהיים.
"הבדואים בא"י" 171 מאת אשכנזי.
"אופקים וגיאוגרפיה" חוברות 11, 12 . 1984. על האמריקנים.
"ג'מאעה" חוב' יב' עמ' 201-245.