יש שאלה שמנקרת ומהדהדת כל הזמן בחלל האוויר ולא נותנת מנוח. ב- 1992-93 נציגים של ישראל ונציגי הערבים מתוניס, ישבו באוסלו, כפרטנרים שווים, לנהל שיחות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי, וחלוקת אדמת המחלוקת, שבין הים לנהר, לשתי מדינות.
מדוע הדיונים והשיחות באוסלו לא נסבו על הסכם שלום כולל וסופי?
באוסלו לא נוהלו שיחות על בעיות מרכזיות ועקרוניות, כמו ירושלים, זכות השיבה, גבולות וכדומה, ואלו נדחו למועד עתידי כלשהו, לא דובר אלא על בעיות נוהל, שאפשר להסכים עליהן בקלות.
דווקא משום שלא נוהלו שיחות ודיונים על הבעיות המרכזיות והעקרוניות, לא פתרנו דבר, והסכסוך לא רק שנמשך ונמשך, אלא הולך ומעצים. נכון היה לא לנהל שיחות בכלל מאשר לנהל אותן על עניינים צדדיים ושוליים בלבד. עשיית מטלה חלקית ולא גמורה, גרועה מאי עשייה בכלל.
האם גישה זו היתה נכונה? יש להניח שנציגי ישראל והערבים היו בעלי ניסיון מספיק על-מנת להבין, שאם לא מנהלים דיונים רציניים על נושאים מרכזיים ועקרוניים כבר בתחילת הדרך, אז בהמשכה יעלו בעיות שיחמירו את המצב.
אם לא הועלו כל הבעיות המרכזיות והעקרוניות כבר בשלב הראשון של השיחות, הרי שכל עניין אוסלו לא היה רציני מלכתחילה, והוא נדון לכישלון. למותר לציין, שאם הצדדים התכוונו מראש לרמות ולתחמן זה את זה, אז ניחא, ניתן להבין למה לא נוהלו שיחות על שלום.
כל בר דעת מבין, שעצם הדחייה לעתיד של הטיפול בבעיות מרכזיות ועקרוניות, הזמין את המשך הסכסוך. למעשה אנו לא מנהלים "תהליך שלום", אלא מנהלים "סכסוך" במסווה של רצון כביכול להגיע לשלום. אלא ש"השלום" מתפרש על-ידי שני הצדדים כל אחד בדרכו שלו. יש כאן "שלום יהודי" ו"שלום ערבי". כמעט ואין שום נקודת מפגש בין שני סוגי ה"שלום" הללו. אז מה עשינו כאן.
ההנחה היא שהצדדים היו אכן רציניים והתכוונו אכן לנהל דיונים רציניים מתוך כוונה להגיע לעמק השווה. אך הגישה היתה מוטעית מיסודה, בכך שעניינים מרכזיים, עקרוניים ובעייתיים הונחו בצד מתוך שיקול, שאילו הועלו, השיחות היו נתקעות, ודבר לא היה יוצא מהן. עדיף היה שהשיחות היו נתקעות מאשר להגיע למצב הקטסטרופאלי שבו אנו שרויים עתה.
אם הכוונה היתה הפוכה, דהיינו, לתת לערבים תחושה של "בעלי בתים", (בא'לי בא'תים), הבאים כפרטנרים שווים לנהל שיחות רציניות על בעיות מרכזיות ועקרוניות, היה צריך לקחת בחשבון שאם השיחות "ייתקעו" ולא תהיה הסכמה, אזי אין דרך חזרה, כלומר לא ניתן לחזור למצב הקודם, וכך אכן קרה, וזו עליית מדרגה בסכסוך, במקום לפתור את הסכסוך.
ידועה אימרתו של רה"מ יצחק רבין ז"ל: "ננסה את אוסלו, אם לא יצלח, תמיד נוכל לחזור למצב הקודם". היתה זו שגיאה פטאלית של מנהלי המשא-ומתן עם הערבים באוסלו. אין דרך חזרה למצב הקודם. לא קיים דבר כזה.
עולה החשש שנציגי ישראל ידעו מראש שכל עניין ניהול המשא-ומתן באוסלו על הסכם ביניים, ולא על הסכם שלום, הכולל עניינים מרכזיים ועקרוניים, סופו באפס פתרון, והמטרה היתה רק "להציל" את דעיכתם של אנשי תוניס, ולפרוס לפניהם שטיח אדום, וכניסה חופשית לתוך אדמת המחלוקת, לא כפרטנרים לשלום, אלא כחתרנים להעצמת הסכסוך. וזה אכן מה שקרה. עיוור גם יראה זאת.
ראו מה קרה:
עד 1992 הליכוד בשלטון בראשות יצחק שמיר.
ב- 1992 העבודה בשלטון. תוצאה: יצירת המופת של אוסלו הביאה לעליית מדרגות רבות בסכסוך.
ב- 1996 הליכוד בשלטון. תוצאה: אין ביטול או תיקון של אוסלו. התמתנות בסכסוך.
ב- 1999 העבודה בשלטון. תוצאה: המשך אוסלו. לאחר קמפ דייויד. הסכסוך מקבל ממדים מבהילים.
ב- 2003 הליכוד בשלטון. תוצאה : שוב, אין ביטול אוסלו. הסכסוך ממשיך להתעצם ומתחבר להינתקות.
ב- 2006 קדימה בשלטון. תוצאה: מי יישורנו.
חיבור כל התוצאות הנ"ל: הסכם אוסלו לא הביא לפתרון אלא להעצמה ולהחמרת הסכסוך.
המסקנה, הסכם אוסלו רק סיבך את המערכות כולן. כל מי שעיניו בראשו רואה שלכל האוכלוסיה שבין הים לנהר נגרמו הפסדים גדולים כמעט בכל שטח. אלפי חיי אדם קופדו והסכסוך עלה מדרגות רבות, והכול בגלל גישה לא נכונה.
בהשוואה לאוסלו, הגישה של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר של "שב ואל תעשה דבר" היתה נבונה. לא רק שהיא לא העצימה את הסכסוך, אלא נוצר בשטח מצב של שלום אמת ובר קיימא דה פקטו, ללא צורך בתיווך של פוליטיקאים, דיונים, משאים ומתנים, הסכמים, ניירות ומסמכים. במצב של "שב ואל תעשה דבר", כל הצדדים מרוויחים.
זהו גם מצב שבו בעיות מרכזיות ועקרוניות מונחות אכן בצד, אבל מבלי לעורר סכסוך אלים שהולך ומקצין. מדוע היה צריך למהר כל כך. האם היה חשש לנציגי ישראל שהמצב הפוליטי בארץ ישתנה וחלון ההזדמנות לנהל שיחות רציניות עם הערבים ייסגר. הרי ידועה האימרה על הפזיזות והחיפזון.
במבט רטרוספקטיבי, ניהול שיחות בלחץ של זמן ובתוך "חלון הזדמנויות" כביכול, הינו עקר, ולא רק שאינו מביא לפתרון כלשהו, אלא הוא מגדיל ומרחיב את הסכסוך. ראו מה קרה ומה קורה ב- 12-13 השנים האחרונות. התקוממות אלימה של הערבים, פיגועים, מתאבדים מתפוצצים, אלפי הרוגים משני הצדדים. לערבים המקומיים הצטרפו "שותפים" נוספים: החיזבאללה הנתמך ע"י אירן, ה"אחים המוסלמים" באמצעות החמאס, הג'יהאד העולמי באמצעות אל-קאעידה, ועוד.
החיפוש לפתרון מתוך גישה כפייתית, לא רק שאין בו תועלת, ולא רק שהוא מעצים את הסכסוך, אלא שמדינות רבות, בעיקר בעולם המערבי, האקדמיות ברחבי העולם, אירגונים שונים, בית המשפט בהאג, תביעות משפטיות נגד קצינים שלנו, התערבות שופטי בית המשפט העליון ועוד, כולם מצטרפים לחגיגה גדולה, שפוגעת באינטרסים של מדינת ישראל.
המצב הוא אבסורדי ולקוח מעולם סוריאליסטי מעוות ומטורף. בנתיב שבו אנו מהלכים, אנו פוגעים במדינת ישראל, בקיום היהודי, בציונות, בעתידנו ובעתיד בנינו ובנותינו, באבות הציונות שהאמינו ברעיונותיהם, בחיילנו הרבים שמסרו נפשם, וכו' וכו', שלא לדבר על השקעות המיליארדים והטריליונים בנשק, תחמושת ומלחמות, שלא הביאו לנו כל רווח. עולה גם החשד שמי שהרוויח את המיליארדים והטריליונים הוא זה שמנהל את הסכסוך, גם באמצעות אוסלו.
כל הסימנים מראים שנכנסנו לסמטה שאין ממנה מוצא. אם אנו נתונים בתוך צומת ופרשת דרכים קשה, יש חשש רב, שהינתקות והתכנסות יש בהן רק תועלת זמנית, אם בכלל.
מתוך שיקולים לא נכונים, מחנה גדול בתוכנו נותן יד להקמה ולהצבה של קיר ברזל ערבי נחוש מולנו. אולי הפסדנו במערכה מול קיר ברזל זה. אולי עלינו להתארגן כבר עתה על-מנת להציל בעתיד יהודים רבים מטבח ושחיטה. אין אלה דברים מתוך תחושת אפוקליפסה או דיכאון, אלא קריאה לראות את הכתוב על הקיר, ולהתארגן לקראתו.
יכול להיות שהשאננות והנהנתנות של כ- 4 מיליון יהודים היושבים לאורך שפלת החוף בצפיפות רבה, תכה לנו בפרצוף מכה שלא נוכל להתאושש ממנה. על-מנת לפקוח עיניים, עלינו להבין שכל אזור ההר מהגליל דרך שומרון ויהודה עד רמת הנגב הצפוני למעשה יש בו רוב ערבי. לערבים בשומרון וביהודה מובטחת מדינה. הערבים בגליל וברמת הנגב בתהליך התפתחות שיוליד מתישהו דרישות להגדרה עצמית.
במערכת הקורסת והגוססת סביבנו, אנו מחפשים, שוב ושוב, באופן אובססיבי ומתוך תסכול, פתרונות הסדר עם הערבים. האם אנו מייסרים את עצמנו במזוכיזם ללא תקנה?
המושג "שלום" הוא ערך העומד בפני עצמו, ואינו זקוק לתיחום גבולות ולריבונות. "שלום" הוא "שלום", או שהוא קיים או שהוא לא קיים. מרגע שמחברים את המושג "שלום" לגבולות ולריבונות על אדמה, פוגעים גם ב"שלום" וגם בריבונות ובגבולות, נוצר בלבול מוחלט, וכל המערכות של שלום ריבונות וגבולות קורסים. אנו חווים זאת כבר שנים רבות.
נכון עשו אבות הציונות שרצו לכנס את היהודים מהפזורה לתוך ארץ ישראל. נאמר בשעתו "בית לאומי", ולא הוזכרו המילים גבולות או ריבונות. ואכן היהודים, שעלו לארץ עם כוונות של "שלום", התקבלו כאן בברכה ובידיים פתוחות ע"י הערבים. בכל מערכות החיים החלה תנופה ותאוצה של פיתוח לטובת כל החברה הערבית והחברה היהודית, בעיקר בחקלאות, ולא רק.
אך רעיונות של "חלוקת האדמה", תיחום גבולות וריבונות שעלו בשנות ה- 20 וה- 30, וקיבלו גושפנקא באומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, הביאו לערבוב של "שלום" עם תיחום גבולות וריבונות, וגרמו לקריסת כל המערכות, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. קריסה שאנו חווים אותה עד עצם היום הזה.
האירועים ב- 1948 הובילו להסכמי שביתת הנשק ב- 1949. גם ב- 1949 לא נוהלו שיחות על שלום, אלא רק על תיחום גבולות וריבונות ודחקו הצידה את ה"שלום". שני הצדדים, היהודי והערבי, לא היו כל כך שבעי רצון. אנו דיברנו על "שלום", ושוב דחפנו מושג זה לתוך תיחום גבולות וריבונות. הערבים המקומיים נוטרלו, ומדינות ערב לא הסכימו כלל לא לגבולות, לא לריבונות ולא לשלום.
ב- 1967 מדינות ערב הוחזרו למצב של טרום 1947. בשטח נשארו יהודים וערבים מקומיים. המשמעויות של גבולות וריבונות התפוגגו. אומנם לא דובר על "שלום", אך בשטח נוצר מצב של שלום דה פקטו, משום שה"שלום" לא השתלב, לא השתרבב ולא התערבב ב"גבולות" וב"ריבונות". שכם וג'נין היו כעפולה וטבריה. קלקיליה וטולכרם היו כנתניה. רמאללה ובית לחם היו כירושלים. חברון, כבאר שבע. אשדוד ואשקלון, כעזה, בדיוק כמו שקריית שמונה היא כאילת ונהריה כערד. ברור שהיו קבוצות קיצוניות שלא נחה דעתם. קבוצות כאלה תמיד היו ותמיד יישארו בשטח.
עד שבא אוסלו, ושוב נקשר ה"שלום" עם תיחום גבולות וריבונות. שוב נכנסנו למערבולת של ויכוחים, דיונים, משאים ומתנים, הסכמים, ניירות וכו', שגובה מכולנו חיים רבים של חפים מפשע.
החזרת סיני למצרים היא סוגייה מיוחדת בפני עצמה, ולא נעלה אותה כאן. רק נציין שבגדול, החזרת סיני היתה שגיאה היסטורית קולוסאלית.
הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, היה אדם חכם מאד, שהבין שבעיותיה הפנימיות של מצרים, דהיינו, אוכלוסיה נחשלת עצומה ו"האחים המוסלמים", מחייבים הסדר כלשהו עם ישראל. ההסדר היה יכול להתמקד, לדוגמה, בפתיחת תעלת סואץ ובשאיבת נפט למשך 25 שנה בלבד בראס-א-סודר, אבו-רודס וא-טור, ותו לא. המצרים היו מסתפקים בכך.
מצרים איננה מעצמה צבאית במזרח התיכון ובוודאי שאיננה מעצמה כלכלית. מצרים שייכת לאפריקה. סיני שייך לאסיה. ראו מה קורה היום בסיני תחת שליטה מצרית: סחר בסמים, הקמת תאי טרור, סחר בנשק, סחר בנשים. בהחזרת סיני כולה, לא קיבלנו "שלום" ממצרים, אלא המשך שביתת הנשק מ- 1949, ויש לכך הוכחות רבות, שלא כאן המקום לפרטן.
סיני, היסטורית, לא שייך לארץ ישראל, אך גיאופוליטית, בהחזרתו, קבענו תקדים אסוני ומסוכן. קברנו בתהליך מתגלגל את הציונות לדורות, והצבנו לעד דגל שחור על הקבר. כל האירועים מתחילת שנות ה- 80, ודעיכתם של הציונות, היהדות והמדינה, מוכיחים זאת בעליל. סך ההשקעות של ישראל בסיני הסתכמו במיליארדי דולרים. אנו נתונים בעין הסערה של מערבולת האירועים ולכן לא רואים זאת.
אנו יודעים שגם במקומות אחרים בעולם, שיש בהם מאבקים בין קבוצות אתניות שונות, לא מצליחים להגיע ל"שלום", משום שמשלבים מושג זה בתוך תיחום גבולות וריבונות. לעומת זאת, יש מדינות, שיש בהן קבוצות אתניות רבות, המנהלות ביניהן "שלום" מלא ואמיתי, משום, שאף צד לא מעלה כל מחשבה על ריבונות ותיחום גבולות ביניהן.
כל עוד נמשיך לדבר על חלוקת האדמה, על גבולות, על הינתקות ועל התכנסות, ולא ננהל מערכות חיים של "שלום" אמיתי ובר קיימא, האלימות והויכוחים יימשכו ויימשכו, ולא נגיע לשום מקום. בנוסף על כך, לאורך זמן, הסכסוך הולך ומתעצם והופך למפלצתי עד כדי אי יכולת לפותרו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
