קצת רעש

תומכי ההינתקות אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. גם את המציאות הם משכתבים. הנה דוגמא: "מה שקורה הוא שהבטחנו לפלשתינים שנכה בהם מכה קשה ושהאדמה תרעד אם יפגעו בריבונותנו. ואכן עינינו הרואות את אדמת רצועת עזה רוֹעָדֶת. אין לדבר שום קשר להינתקות! ההינתקות היתה מפנה היסטורי חשוב במדיניות הישראלית. אירוע מכונן".

קודם כל אני מסכים שההינתקות היתה מפנה היסטורי חשוב במדיניות הישראלית, ואפילו אירוע מכונן. וזו הצרה הצרורה! מִפְנֶה לאן? מכונן מה? יש רק שתי אפשרויות: או שמדינת ישראל תתקיים או שלא. לאיזה כיוון מוליכה ההינתקוּת שהיתה? מישהו או משהו יכול להינתק מגוף נחוש שמסרב במפגיע להינתק?

מדוע מתקבצות להן קבוצות צעירים מרחבי הרצועה, מתאמנים, מתרגלים, מתחמשים וגם יורים ומשגרים? מדוע, דווקא מיד לאחר הפינוי, מַלְאָה רצועת עזה נשק ותחמושת? ההגיון הבריא אומר שהדברים צריכים היו להיות היפוכם! מדוע החמאס מסרב אפילו לשקר - והרי אין להם בעייה עם שקרים - ולהכיר הכרה של מראית-עין במדינת-ישראל? מדוע הם חופרים מנהרות תחתנו ותוקפים אותנו על אדמתנו הריבונית? הורגים וחוטפים. מה זה מבול הקסאמים על ישובי עוטף עזה?

עכשיו, הולכים על התכנסות. ושוב אותו הגיון חולני, מחייב להפיק לקחים מן ההינתקות וּלפזר מהן ברוחב לב וביד נדיבה על ההתכנסות, אם רוצים להיות יעילים. ולא היא! "ההינתקות היתה חבל ההצלה של הציונות" וברוח זו, הולכים במרץ להתכנס. איש אינו שואל בלחש: "אולי, סליחה אבל אולי אולי אולי, זה חבל תלייה"?

משום שלצערנו הגדול והנורא, חדרה לבינתם של הפלשתינים - עוצמת החטיפות. זוהי פגיעה קשה, לעתים מכרעת, בַּבטן הרכה של החברה הישראלית. את זה זעקו אמהות בככר פלשתין. הם כבר יודעים שאם רק יחטפו לנו אנשים הם ינצחו. הם הבינו שהקסאמים והפיגועים יעילים פחות מחטיפת זקן סנילי אחד. קחו את העובדה הזאת, טִּבְלוּהָ ברוטב דמיון מזרחי ומיד תופיע מרקחת-זוועה שֶׁאללה יוּסְתוּר!

מה הבעייה לחטוף זקנים וּזקנות חולים? מי שומר בבתי הספר שלנו? בגני הילדים? אי-אפשר להציב שוטרים לאורך כל רחוב, סמטא, שביל וּמשעול! מישהו בהנהגה חושב שצריך להיערך לזה?זיכרו, מדובר בדמיון מזרחי! כזה של אלף לילה ולילה. בִּדיוני לאללה! כמו למשל לחטוף נזירה נוצריה אדוקה באוסטריה, ולתבוע תמורתה שחרור אסירים בישראל. מה לא הגיוני בזה?

גאולה כהן ציטטה את הרמטכ"ל, אהוד ברק, שאוזניו שמעו מה שהשייח' אחמד יאסין אמר לו: "אתה יודע למה אתם תפסידו? כי אין לכם רצון להילחם!" והוא כנראה, למגינת ליבנו - צדק. פעם ידענו מה אנחנו רוצים, והיינו מוכנים להילחם ואף להקריב חיים בשביל להגשים את הרצון הזה.

היום, יש בנו ריבוא ריבואות של רצונות וּבעיקר רצונות הפוכים. לא קשה לקרוא לאנרכיסטים, פציפיסטים ושאר גופי השמאל - לוחמים. הם רואים בעצמם לוחמים ללא חת!

כיום, העם הפלשתיני הוא זה שיודע מה הוא רוצה, הוא נחוש להילחם וּבוודאי להקריב חיים למען הגשמת רצונו. מהו אפוא רצונו? האם זה הגיוני לחשוב שרצונו הוא להקים מדינה ריבונית משלו לצד מדינת-ישראל וּלהיחלץ מן הכיבוש הישראלי? למה לנו זה נראה הגיוני וצודק להפליא בעוד שהפלשתינים מגחכים לשמע הגיון מעוות שכזה? מדוע אי-אפשר להבין את רצונם העז לשוב אל בתיהם ואדמותיהם כולם? מדוע שיסכימו לאיזשהו הסדר אם הם מאמינים בצדקת דרכם הדורשת הכל? מה גם שהם רואים במו עיניהם איך התנאים הולכים וּמבשילים לכדי ביטולה של היישות הציונית הזרה לַמקום ולרוחו.

הפלשתינים קוראים את העיתונים שלנו, נכנסים לאתרי האינטרנט שלנו, שומעים רדיו, רואים טלוויזיה, ולא קשה להם לאמוד את מצבה של המדינה המסכנה שלנו. מה שקוראים, שומעים ורואים זו חברה חלשה, אסקפיסטית, מפולגת, עם סממנים מערביים חולניים המרקיבים את נשמתה, אין בה חוסן, חברה שמוכנה לתת הכל בשביל קצת שקט. מכאן, המסקנה הנתבעת היא שדרוש רק קצת רעש שיפר את הדממה, והוא לבדו יכריע את החלש, המפולג, שאין בו חוסן, ועוד מבקש לעצמו ביהירות ובחוצפה, אם לא בטמטום גמור - שקט.