אור? איזה אור?

א. הכנת תשתית רוחנית כוזבת לחורבן ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, להרס בתינו ומפעל חיינו, ולהפיכתנו לפליטים בארצנו על-ידי ממשלת הפשע המאורגן ובאמצעות הקלגסים בשחור, זו תמצית הבשורה החדשה ב'אגרת לנוער' הנושאת את השם המקורי והמרגש כל-כך 'להוסיף אור' (הרב אלי סדן, אייר תשס"ו).

אור? איזה אור? אור נגוהות של חולשה ועייפות, חוסר ביטחון בצדקת הדרך עדי אובדן דרך, צללי אופל, עצות אחיתופל ומנה גדושה של דמגוגיה, כל אלה משמשים בערבוביה באגרת מטויחת ומגויסת זו. או שמא האור העולה מן הכתוב נרמז כבר בעיצוב כריכת האגרת כאשר התיבה 'אור' ניצבת מעל תמרות אש ועשן ובפינה הימנית למטה מבצבצות צמרות דקלים. מעל הכיתוב ניצב לבטח מגן דוד ומעליו חלקיק פס כחול. משמע, נווה דקלים, כסמל לגוש קטיף כולו, עולה באש גדולה המשלחת אלומות אור אל שמי התכלת של הממלכתיות הישראלית אשר דעתה נטרפה עליה. גוש קטיף עלה באש השמיימה, אבל שם תהא מנוחתו עדן באשר ימצא את מקומו תחת כנפי השכינה ויתפנק בחיקה החמים של האידיאה הלאומית המזויפת. האין זה 'אור' גדול? עוד 'אור' אחד כזה ואבדנו אנחנו, עוד כמה 'אורות' ואבדה רבונותנו בארצנו.

ב. קרוב לשנה (עמ' 3), שח לנו בעל האגרת מהגיגי נפשו המיוסרת, הוא הצליח פשוט לשתוק. אפילו כאשר בוגרי המכינות כונו 'בעלי פרופיל מוסרי נמוך' הוא שתק! ואכן, שתיקתו זו היתה יאה ונאה, שהרי מי שלוקח חלק כלשהו בגירוש יהודים מאדמתם, בהרס בתיהם, ישוביהם ומפעל חייהם, אינו אלא נכה רוח, בעל פרופיל מוסרי נמוך. פשוט פושטאק.

אבל כאשר, שומו שמיים, ראה "שמסבירים לכם שהשוטרים והחיילים שהיו בעמונה הם ערב רב... ושלא צריך להיבהל מהמושג 'מלחמת אחים'..." (עמ' 4), או-אז הוא החליט לשבור את שתיקתו. ובכן, מי זה 'מסבירים לכם'? במקור הובאו הדברים בשם אחד מגדולי הדור, הרב דב ליאור. מדוע דבר חשוב ומכריע שכזה אינו מצוין באגרת? האם על-מנת 'להוסיף אור' או שמא בכדי לטשטש, לעמעם ולהרבות מחלוקת פנימית?

ג. באשר ל'מלחמת אחים' עתידית כלשהי והאם צריך או לא צריך להיבהל ממושג זה, הרי בעל האגרת בעצמו, בעודו מפרט את הסיבות שהביאוהו לשבירת שתיקתו ההרואית, מתנסח כך: "לאחר שהחריבה המלחמה את גוש קטיף..." (עמ' 5, סעיף ב). מאי משמע 'החריבה המלחמה'? איזו מלחמה? סתמית? לא ולא: ממשלת שרון הפושעת באמצעות כוחות-ביטחון-המשפחה המאפיונרית היא שהכריזה מלחמה, שיסתה יהודים בעלי פרופיל מוסרי נמוך והחריבה באמצעותם את בתיהם ומפעל חייהם של יהודים צדיקים בעלי פרופיל מוסרי גבוה.

מעבר לכך, המאפיה השמאלנית הפושעת במאורגן, שאגרת הרב באה לשרת את מגמותיה וקורצת לה מבין השורות בהכנעה, עוד עתידה ללמדנו היטב מלחמת אחים מהי. ודווקא המשך הכניעה, הנסיגות וה'אור' הגדול שיעלה השמיימה באש ממלכתית זרה של חורבן ישובי יהודה ושומרון, חס ושלום, הם שעלולים לשמש כאן לזירוז התהליך והעצמתו, להתפתחות מלחמת אחים של ממש.

הכיצד? המאבק על הארץ, על השטח, הוא ככלות הכל שטחי. מאבק זה שואב אליו את מרבית האנרגיות ומגונן בימינו על העם מהתדרדרות למאבק אימתני על הזהות. הנפת דגל לבן במאבק על הארץ, תדרבן את הדוברמנים של המאפיה להמשיך להחריב ולנעוץ את שיניהם החדות גם באופייה של מדינת היהודים, ותחת שזו תתפתח לקראת היותה באמת מדינה יהודית, להפוך אותה למדינת כל אזרחיה ולהביא את סופו של המפעל הציוני. אם כן, מעבר לאופק הגירוש לא מצפה לנו איזה חיק חמים של ממלכתיות ולא שום 'הסכמה לאומית', אלא מאבק על הזהות, מלחמת תרבות של ממש. וכאשר המאפיה תזהה איום על קיומה, היא תחוקק חוקים להצר את אפשרות החיים היהודיים בארץ ותאיים בשפיכות דמים בשם המדינה והממלכתיות המזויפת. ואז מה? שוב דגל לבן?

ד. המשפט "למען האמת, איני מודאג" (עמ' 5), אינו אלא פוזה. למען האמת הוא מאוד מודאג. אם לא כן, לא היה שובר את שתיקתו וכותב אגרת לנוער. ובכל אופן, מי שאינו מודאג כל יום כל היום, אינו יכול להנהיג ולהוביל ציבור, לבטח לא בזמנים קשים ובעיתות מלחמה. כדאי לו, לבעל האגרת, להתחיל לדאוג, פן ימצא עצמו יום אחד לבד, נטוש ובלי כוחות.

ה. ועתה, לשאלה החשובה ביותר - מה הלאה? (עמ' 8). לאחר שהתייאש מן המאבק בלא פשרות על הארץ ועל הבית, ומבלי להתבלבל, משרטט בעל האגרת את השילוש הקדוש החדש: העם, המדינה והצבא. הבעיה הקשה היא שמבין מרכיבי השילוש רק העם הוא ערך מוחלט. המדינה והצבא, עם כל הערכיות שיש בהם, אינם ערכים מוחלטים אלא מסגרות, כלים שתכליתם לשרת את העם ולא לפגוע בו ולהרסו. יש לבחון אותם תמיד על-פי כוונותיהם ומעשיהם. יחס חד-ערכי לשני העגלים החדשים, מדינה וצבא, מצביע על נטייה לפאשיזם ולעבודת אלילים.

לא נתבלבל: הרכבה האנושי של המדינה, כמו גם מגמותיה, אינם תואמים להרכבו ולמגמותיו של העם. עוצמת ההתנגשות בין מגמות העם והמדינה היא המאפיין הבולט של ימינו אלה. מי החריב עד היסוד את גוש קטיף וצפון השומרון? מדינת ישראל, באמצעות הצבא. מי מאיים להחריב את יהודה ושומרון? מדינת ישראל, באמצעות הצבא.

אז מה יהא עליו, על 'יסוד כסא ה' בעולם'? אפשר לשבת על כיסא בחושך. אבל לא ניתן לשבת על כיסא שבור. דרוש תיקון יסודי למדינה ולצבא. יש לפעול פעולה מקיפה לשינוי דמוגראפי בכיוון הנכון, טרנספר לאויבים ולא ליהודים, ולהתאים ככל האפשר את מגמותיה של המדינה למגמותיו של העם: מדינה יהודית של העם היהודי - בכל מרחבי ארץ ישראל.

ו. כותב האגרת קובע כי "זהו מאבק על הרוח... מלחמת דעות בין אחים וכלי הנשק בה הם העט והפה" (עמ' 9). זוהי דמגוגיה במיטבה. מאבק על הרוח, אכן טוב לו שיעשה באמונה, הסברה, חינוך וכו', מלחמת דעות יפים לה הפה והעט. אולם כאן זהו מאבק על הארץ, על הבית הלאומי והאישי, על הביטחון הלאומי והאישי. וכאשר הצד האחר כופה עליך מאבק כוחני באמצעות מסות אדירות של פושטאקים במדים ומאיים לבצע פוגרום, עליך להתגונן ולא רק בפה ובעט. והרי זו גניבת דעת של ממש! רוב בני האדם אינם בעלי כושר דיבור משכנע ולבטח אינם מושכים בעט. כיצד יאבקו בכוחות הצד האחר? לאן ינתבו את התנגדותם לרמיסתם ואת זעמם הקדוש על המאיימים להחריב את ביתם וארצם? אהה! יתכנסו כולם, ישבו במעגל גדול, המעגל העשירי, ישחקו 'מטפחת' ויאזינו לדרשותיהם הדביקות, נוטפות המתיקות, של בעל האגרת וחבר מרעיו. הנה מה טוב ומה נעים.

ז. צודק מי שאומר כי באהבה לא ניתן לנצח. רק במאבק נחוש באמת, ללא שום פשרה, אפשר לנצח. עובדה פשוטה זו יודע כל ספורטאי מליגה ג'. ומה בספורט, על אחת כמה וכמה במאבק על הארץ והבית. באהבה, תגמלו חסדים. באהבה, תעשו ילדים. בזעם קדוש ובמאבק ללא פשרות תצאו נגד אלו שבשנאתם הרבה הכריזו עליכם מלחמה, להרוס את חייכם ובתיכם ולהחריב את ארצכם. לו עברנו את הגדר בכפר מימון, יתכן מאוד שהממשלה הייתה נופלת והיינו מנצחים. לו נערך מאבק אחד או שניים בישובי גוש קטיף כמו בעמונה, היינו מנצחים והגוש היה ניצב היום על מקומו בתפארתו ושוב לא הייתה מרחפת סכנת עקירה והרס עליו ועל כל שאר הישובים.

"אל תתבלבלו, גוש קטיף נפל, אבל דרכנו - דרך האמונה והאהבה, דרך הנחישות וההתמדה, היא לא נפלה" (עמ' 10). לא נתבלבל: גוש קטיף נפל ואם נתמיד ללכת בדרכם 'האוהבת והמאמינה' כל-כך של בעל האגרת וחבר מרעיו, יפלו עוד גושים רבים, כמו למשל גוש שילה, גוש טלמונים, קרית-ארבע וקדומים, ובשלב הבא גם גוש אריאל, גוש עציון וגוש מעלה אדומים. נחישות באחיזתנו בארצנו, אין כאן. התמדה במפעל הציוני, ודאי שאין כאן. אהבה? אולי רק אהבתם הגדולה של בעל האגרת וצאן מרעיתו את עצמם. נארקיסיזם.

ח. הגזירה השווה בין גוש עציון לבין גוש קטיף (עמ' 10), מה זה ננטש ונבנה, גם זה ננטש ויבנה, היא פשוט אחיזת עיניים וגניבת דעת, ופשוטו כמשמעו. גוש עציון ננטש בזמנים אחרים ובנסיבות שונות לחלוטין. הקרבות עליו חוללו מיתוסים של גבורה. גוש עציון מעולם לא נהרס ע"י ממשלה ישראלית פושעת. כך גם החזרה לגוש עציון ובנייתו "בע"ה בנין עדי עד" (ובמידה שלא נתמיד ללכת בדרכו האוהבת של בעל האגרת) יש לה על מה שתסמוך ובעיקר משום היותו צמוד לירושלים וקרוב הרבה יותר ללב 'ההסכמה הלאומית'.

מצב הדברים ביחס לגוש קטיף שונה מן היסוד. דווקא משום כך היינו חייבים להמשיך להחזיק בו או לפחות שלא להיכנע בלא-תנאי, לייצר מיתוס. הנישוקים המאוסים עם האנסים, החיבוקים המביכים עם קלגסי החורבן, הריקודים המבישים במכינת עצמונה, יזכרו לדראון ולא יאפשרו עוד, לפחות לא בדורנו, לייצר את הכמיהה והעוצמות הנפשיות הדרושות להתיישבות מחדש ולו גם השטח יכבש וישוחרר פעם נוספת. היה גוש ואיננו עוד (והלוואי שאתבדה).

ט. אם יבואו לגרשנו מאדמותינו (עמ' 11) ולהחריב את ארצנו, ברור לכותב האגרת מה עלינו לעשות: להזיל דמעה, לקום וללכת. נראה שהחסיר את השיעור באזרחות שאין לרוב שום זכות חוקית לרמוס עד עפר את זכויותיו היסודיות של המיעוט המעוגנות בחוק, כמו למשל כבוד האדם וחירותו, זכות הקניין ועוד. ההיפך הוא הנכון, המיעוט חייב להתקומם נגד הרוב כאשר זה מבקש לרמוס אותו ולשלול את זכויותיו הלגיטימיות.

דוגמא אפקטיבית לכך קיבלנו בזמן האחרון מהצרפתים שמדינתם לבטח לא פחות דמוקרטית ממדינתנו, כאשר מאות אלפי צעירים יצאו לרחובות להפגנות זעם נגד ממשלתם שהקשתה עליהם בחוקי תעסוקה. מאבקם הנחוש באמת, בלי אהבה ובלי שפיכות דמים, הביא עד מהרה את הממשלה להתקפל ולחזור בה מן החוקים שחוקקה. כך פועלת דמוקטיה. גם כאן, באם לא נצליח לסכל את גירושנו מארצנו באמצעים פוליטיים או משפטיים, עלינו לצאת קודם כל למאבק המוני ברחובות, בכבישים ובצמתים. אל לנו לשוב ולשמוע לעצתם של דרשנים למיניהם, רבנים בעיני עצמם ועסקנים דה-לה-שמאטה.

כמה שמאבקנו, הנחוש באמת, יהיה יותר המוני, כך הוא יהיה גם יותר פאסיבי וגם יותר אפקטיבי. יש דרכים למנוע חורבן מלבד דרך האלימות, דרכים שכולן נפסלו ע"י הנהגת המאבק על הגוש. בלי אהבה ובלי שפיכות דמים. בתחבולות, במאסות גדולות ובמידה סבירה בריב אחים ובמשטר 'דמוקרטי' של התנגדות בכוח כלפי מי שמפעיל עלינו כוח, אפשר וצריך לעשות זאת. אם נרצה ונאבק, נצליח וננצח.

י. נא לא לטעות, העצה שלא להיאבק כלל, מול המהרסים והמחריבים מבית, על בטחוננו הלאומי והאישי, על אדמותינו ועל בתינו, היא עצת אחיתופל, עצת היצר הרע של תאוות הממון והכבוד, והבטחת תקציבי הפריץ למכינות (1,400 שקלים עבור תלמיד לחודש) שבבוא היום ישיבו לפריץ כגמולו ויעמדו לרשותו ולשרותו כתנין עיוור בכל משימה פושעת של חורבן והרס עצמי. "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו". אתמול 'הינתקות' מגוש קטיף וצפון השומרון, מחר 'התכנסות' מיהודה ושומרון, חס ושלום, מחרתיים 'התקפלות' מהגולן, לאחר מכן 'התאיידות' מהגליל והנגב, עד בואכה גטו מדינת תל אביב. הוא שנאמר, בעלי פרופיל מוסרי נמוך.

גם העצה הכמו-מלומדת לקחת דוגמא מן האם האמיתית, הרחמניה (עמ' 11), אינה אלא הבל ורעות רוח והיא-היא המובילה לחורבננו. וכי מה משתמע מכאן? שמא ניתן לשמאל הקיצוני המטורף את השליטה והשלטון בשארית ארצנו, עד 'התכנסותנו' כולנו באומשלאגפלאצ של גטו תל אביב (מגיעים דרך הביוב של רחוב הירקון), ואז, או-אז, נהיה ראויים לרשת את הארץ? אז כבר לא יהיה מי שירש ולא יהיה מה לשוב ולרשת. ארצנו שייכת לנו כדת וכדין, לא במסתרים ולא בזנונים באנו אליה! ובכן מה? אין לוקחים דוגמא מן החריג ולבטח לא מזונה.

יא. "ושוב ישאל התם...אף אתה אמור לו...ובחוזק יד הוציאנו ד' מאושוויץ..." (עמ' 12). התם נוח לטימטום. אבל אם ישאל החכם, נאמר לו שזהו שיכתוב ההיסטוריה ועיוות גס של המציאות. שיבת ישראל לארצו החלה כידוע הרבה שנים לפני אושוויץ. אמת ויציב, קהילות רבות הולכו שולל ע"י רבניהן מוכי העיוורון ומצאו עצמן יום סגריר אחד באושוויץ. "הרבנים לא הבינו את המציאות" (זרח ורהפטיג ז"ל, בסרטו המצוין של אדיר זיק ז"ל). אבל המפוכחים ופקוחי העיניים, החל מעליית תלמידי הגר"א, בהירי המחשבה, עזי הנפש, פורצי הדרכים, החלוצים, הללו אשר שמעו לעצת ה' אל עמו ולא המתינו להן, לממלכתיות הצולעת ולאחדות המלאכותית, עלו ובאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, שנים רבות לפני אושוויץ ולפני היות מדינת ישראל.

האמנם 'בחוזק יד הוציאנו ד' מאושוויץ'? הכיצד הוציאנו? כאודים מוצלים מאש? כנשמות פורחות באויר החם של עשן המשרפות? שמא יש לומר, הכניסנו בחוזק יד לאושוויץ משום היותנו מוכי סנוורים ומסוממים בוורטאלאך של רבנים בעלי אינטרסים אשר לא שעו לעצת ה' אל עמו לעלות ארצה?

נאמר לו, לחכם, ששוב אין אנו עבדים לפרעה וגם לא לבוש ולקונדוליזה, ושוב אין אנו יהודים גלותיים הנתונים להשאה ולהיפנוזה בידי רבנים בעלי אינטרסים ובאמצעות לוליינות מילולית. נאמר לו, לחכם, כי עם חופשי אנו בארצנו שלנו ולכן יש להתכונן למאבק בלא פשרות על הארץ, על הביטחון ועל הבית, שאם לא כן, נמצא עצמנו זרוקים 'בגבולות אושוויץ' (אבא אבן ז"ל), בגטו מדינת תל אביב, בלא ביטחון לאומי ואישי ובהמתנה לקסאמים מקלקיליה ולפצצה האירנית.

עוד נוסיף ונאמר לו, לחכם, כי "אפילו משה רבינו, רעיא מהימנא" לו היה יורד שוב מן ההר ביום ההוא המר והנמהר, שומע את קול ענות החינגה ורואה את הריקודים סביב שני העגלים החדשים, המדינה והצבא, במכינת עצמונה, שוב היה שובר את הלוחות וקורא, מי לה' אלי. בואו ועלו גם לנו בני לוי, עשו סדר במחנה!

יב. המשפט "את אגודת השומר וכו'...הקימו אנשים בלי תורה" (עמ' 12-13), מעוות ומקומם באשר אינו עושה צדק היסטורי עם אותם אנשים גדולים. מי היה בלי תורה? יוסף טרומפלדור שמרוחו נולד ארגון 'השומר'? חריש עמוק עם יד אחת בשדות מגדל ודגניה, הצנע לכת, הקמת גדוד יהודי והפיקוד עליו בגליפולי, גבורה, חיזוק המאחז היהודי בגבעות תל-חי, הסתפקות במועט, חפות מכל אינטרס אישי, אהבת הזולת ומסירות הנפש ממש, הנה לך כל התורה כולה על רגל אחת, עם יד אחת, בעלם חמודות אחד.

אז מי היה בלי תורה? דוד רזיאל מפקד האצ"ל הנערץ, בוגר "מרכז הרב", שיצא לפעולה בעירק ממנה לא שב? או אולי דוד בן-גוריון, גדול מנהיגי וחכמי ישראל בעת הזו ואבי תורת הזמן, תורת הביטחון והמלחמה, שעל-כן ההשגחה העליונה ניתבה אותו אל ראשות המוסדות המכוננים ולאחר מכן אל ראשות הממשלה הראשונה ואשר אלמלא הוא, ספק רב אם מדינת ישראל בכלל היתה קמה ועומדת?

אלא שהללו ורבים נוספים עמם, לא חיכו לעם ישראל שנותר עם רבניו בגלות החומר ודלות הרוח. הללו היו מיעוט קיצוני שהלך נגד הרוב, נגד הזרם המרכזי, הבעייתי תמיד, שזרם עם רבניו אל פתרונו הסופי באושוויץ. לא נשכח, בתחילת מלחמת העולם השניה היו בארץ 400 אלף יהודים מתוך 18 מיליון יהודים בעולם, קצת יותר משני אחוזים בלבד. מיעוט קיצוני כבר אמרנו?

הללו בדברי ימיהם, במעשיהם הגדולים, הם-הם סיפורו החדש של העם היהודי, תורת אמת חיה בהתהוותה ובהתגלמותה, מהם יש ללמוד ואותם יש ללמד, איך קם עם כלביא, משחרר ובונה ארץ, אינו נסוג אחור מחפירות חייו, ולבטח שאינו קם על עצמו ביצר סאדומזוכיסטי להרוס, להחריב ולהשמיד את ארצו שלו. אכן, רק בעלי פרופיל מוסרי נמוך שדעתם נטרפה עליהם יכולים לקחת חלק בכגון אלה.

לקחת אחריות, אין משמע להצטרף ל'רוב' במעשי הטירוף שלו ולזרום עם הזרם המרכזי, הבעייתי, אל פתרונו (הסופי?) בגטו תל אביב. לקחת אחריות, משמע להמשיך ביתר-שאת יתר-עוז בדרך הגשמת שיבת ישראל לארצו, התבססותו והתנחלותו בה. אם דרך זו כוללת גם מאבק במסוכסכי השכל, המיואשים רפי האמונה, אזי יש להיאבק ולא לקפל דגלים במורך לב ולברוח.

יג. "...הרשאים אנו לוותר על הזכות ליטול חלק במצווה היותר קדושה של 'עזרת ישראל מיד צר' וכו" (עמ' 14). לא. אלא שלא על זה מדובר היום אלא על ההיפך המוחלט. היום מדובר על הרס האחיזה היהודית בחלקי מולדת ועל מסירתם על מגש עם הרבה כסף ונשק לידי צר, לידי אויב רצחני מר ואכזר. היום מדובר על 'חירוף נפש' בגיזרה חדשה, מול 'אויב' יהודי, לנשל אותו מזכויותיו, להחריב את ארצו ולהשמיד את ביתו.

מעל פקודת גירוש היהודים מביתם מתנוסס דגל שחור. זו בפירוש פקודה בלתי חוקית בעליל ולכן יש לסרב לה או לכל הפחות להתחמק ממנה.

יד. "אומרים לכם: הגישה הממלכתית אשמה בגירוש!" (עמ' 15). אמת ויציב. באמצעות מרי אזרחי בלתי אלים, הפגנות המוניות, חסימות כבישים וכו', אפשר היה למנוע את הגירוש. לו פעלנו כגוף אחד, תחת הנהגה אחת נחושה באמת, בלי לגמגם ולהתבלבל לשמע גחמותיהם של עסקנים רבניים מטעם עצמם, בעלי אינטרסים תקציביים, אפשר היה למנוע את הגירוש. וגם עתה, אם נדע לפעול במאוחד, להתגבר על אינטרסים צרים ולהציב למאפיה השלטת גבולות ברורים, אפשר וחובה למנוע את גירושנו מארצנו.

טו. "אתם יודעים כמה היה קשה לעמוד במעגל 2 או במעגל 5 ...?" (עמ' 16). ובכן, תגידו אתם, מה זה כאן משחקים 'מטפחת'? מה כל הקשקוש המטופש הזה על 'מעגלים'? "אחת ולתמיד צריך לומר את האמת": או שאתה שותף לפשע הפשעים של החרבת ישראל בארצו, או שאתה מסרב פקודה, או שאתה מוצא כל דרך אחרת להתחמק מהפשע המתועב וכאלה יש מן המוכן על המדף לכל דורש (יש ברית לבן של האח, סבתא שלי נפטרה, יש לי חום, הברך כואבת וכו').

טז. "אומרים לכם: בעמונה מחקנו את חרפת גוש קטיף" (עמ' 17). וצודקים בהחלט האומרים כך! אם אין עוד ברירה אחרת, אז רק מאבק מן הסוג שהיה בעמונה יכול להכריע את כוחות-ביטחון המאפיה השלטת, המושחתים עד היסוד. אם הם יבואו, האנסים מחיל האוויר והקלגסים לבושי השחורים, להרוס את ארצנו ובתינו, אז כן, לגרש עם מניפות זבובים את הפושטאקים והפוגרומצ'יקים, לנצח אותם וביניהם את תלמידיו בעלי הפרופיל המוסרי הנמוך של בעל האגרת, הללו שלא יסרבו ולא יתחמקו, זו תהיה משימתנו ובעזרת השם נעמוד בה. חזק ואמץ! עוד עמונה אחת או שתיים ואין 'התכנסות'. אמת פשוטה וברורה זו מובנת לכל.

יז. "זה בכלל לא משנה מי התחיל..." (עמ' 18). משנה, ועוד איך משנה מי התחיל! "הקם להרגך, השכם להרגו" והקם עליך בשנאתו כי רבה להרוס את ביתך ולהחריב את ארצך, לכל הפחות זכותך וחובתך הבסיסית להתקומם כנגדו ולהיאבק בלא פשרות על שלך. יש תוקף והוא הפושע ויש מתגונן והוא חף מפשע. אם העגל מדינה השתגע והעגל צבא אונס, משתולל ובועט ביהודים, יש לרסנם ולהחזירם למכלאת גבול גיזרתם. יתקפו נא אויבים ולא יהודים. וודאי ובוודאי שלא נהפוך בעצמנו לעגלים משתוללים במעגלים (5-2) כפי שדורש בעל האגרת.

"...אנחנו לא מוכנים להיות שותפים למלחמת אחים...בשום מצב ובשום תנאי..." (שם). אנו בהחלט לא מעוניינים במלחמה שכזו וגם לא ניזום אותה. ואולם אם למשל האנסים מחיל האוויר יקבלו פקודה מחלוץ המאפיה השלטת לאנוס נשים, והפושטאקים של קראדי יבואו לסרס ילדים ולרוצץ גולגלות גברים, מה שבהחלט אפשרי אצל ראשי הפשע המאורגן, אולמרט-ליבני-ברק-ביניש, מה אז? צריך לסרב פקודה או לא? נהיה מוכנים להלחם על כבודנו ועל חיינו או לא?

אם התשובות הן 'כן', אזי הדיון אינו עקרוני אלא רק על קווים אדומים. אך במידה והתשובות הן 'לא' ("... בשום מצב ובשום תנאי...") אזי לכו מכאן עם המכינה שלכם עוד היום, עם האידיאות הפאשיסטיות ועם עבודת אלילי המדינה והצבא היישר לגטו מדינת תל אביב (לבית-שמש!), עשו שם עבודה קהילתית ופנים-אל-פנים והמשיכו להעמיד תלמידים הרבה ולהכשיר פוגרומצ'יקים בפוטנציה (מעגלים 5-2), כי עוד רבה המלאכה וצריך גם להרוס את רמת הגולן, להשמיד את הגליל ולפרק את ישובי הנגב.

אבל אל תשמשו במקומותינו כגיס חמישי, אל תזממו לשבש מהלכינו ואל תנסו לרפות ידינו ולהחליש את מאבקנו על ארצנו, על בתינו ועל חיינו. כי על חרון אפכם אנו נאבק בלא פשרות נגד הצורר מבית וקלגסיו לבושי השחורים, האנסים והפושטאקים במדים, ועל חמתכם הבוערת נהפוך את יו"ש, בעזרת השם, לבסטיליה היהודית.
היכן שנגמרת המדינה, שם מתחיל המוסר. ובכן, יש להגביל ולרסן את שני העגלים החדשים, מדינה וצבא, על-מנת לפנות מקום לעם, לאדם ולמוסר.

יח. "ואני שואל...אנחנו היום נאמץ תפיסת עולם נמוכה של קבוצות שוליים מכוערות...מה קרה לנו?" (עמ' 18). ואני שואל, איזו מן התבטאות נמוכה זו? נניח שהבדואים הם קבוצת שוליים, אבל מדוע לכנות אותם מכוערים? כל מי שלא נראה כמו בעל האגרת וחבר מרעיו או מתנהג כמוהם הוא מכוער? להיכן נעלמה לה לפתע ה'אהבה' הגדולה המציפה את האגרת? שמא הבדואי לא נברא בצלם ולכן אינו חביב? האם לא די באימוץ תפיסות פאשיסטיות ביחס למדינה ולצבא כערכים מוחלטים ויש להוסיף גם תפיסות גזעניות כלפי השונה והאחר?

אז הוא שואל ואני עונה: 'קבוצות שוליים מכוערות' הן האליטות בעיני עצמן, המאפיה השמאלנית המושחתת הפושעת במאורגן, התקשורת שנהפכה לתשקורת, בית המשפט העליון הרקוב מן הקודקוד ועד היסוד. הללו, באמצעות הון מולבן תפסו את השלטון. כן, מבט היסטורי על מפעל שיבת ציון מלמד כי קבוצת השוליים המכוערת ביותר בארץ במאה ועשרים השנים האחרונות היא כנופיית אולמרט-ליבני-ברק-ביניש. כנופייה מאפיונרית עלובה ומושחתת זו היא שזוממת להחריב, להרוס ולהשמיד בקרב ישראל, בשם המדינה ובאמצעות הצבא. מי שמטיף לא להיאבק במזיקי עלמא הללו אלא לקום וללכת לגטו תל אביב, כבר אימץ תפיסה נמוכה של קבוצת שוליים מכוערת.

יט. "...אנו מכירים רק את שפת האהבה והאמונה!..." (עמ' 18). לפי החכם מכל האדם, עת לאהוב ועת לשנוא (קהלת ג,ח). כפי שאין יום בלי לילה ואין אור בלי חושך, אין אהבה בלי לפחות קצת שנאה. מי שלא יודע לשנוא כשצריך, גם לא יודע לאהוב. מי שמכיר רק את שפת האהבה והאמונה, מי שאוהב את הקמים על ארצו ועל ביתו להרסם ולהחריבם ומטיף שלא לצאת נגדם במאבק חסר פשרות, יש להטיל ספק גדול באמונתו ובאהבתו. מי שמטיף לחבק ולנשק את הקמים עליו לרמסו, מי שמטיף לתת את הלחי השניה, הרי הוא מייסד מחדש דת של רסנטימנט, של טינה עצמית עמוקה, חותר תחת יסודות האמונה הטבעית והבריאה ומעמידה בסכנה.

לא, אין אנו ישועים חדשים! לא ניתן את הלחי השניה! אנו מעדיפים בהרבה את שפת האהבה והאמונה ואולם אם אין ברירה, יען האנסים והפושטאקים במדים באים עלינו לעשות פוגרום במקומותינו, אז אנו מכירים גם את שפת השנאה והכוחניות! "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".

וכאמור, העצה שלא להיאבק כלל היא עצת אחיתופל, עצת היצר הרע עד מאוד של תאוות הממון והכבוד וחיבת התקציבים השמנים של שלטון אנטישמי, רודני ומושחת, לשימון מערכות המכינות ומתוך כך לשימון מכונת ההרס הישראלי העצמי.

כ. "אנשי גוש קטיף לימדונו מהי אהבת חינם" (עמ' 19). לימדונו(?), ואיבדו את ביתם ואת מפעל חייהם. לימדונו(?), ורבים מהם יושבים עכשיו גלמודים בחושך ובוכים, ומצטערים, ויודעים היטב כי הכל היה יכול להיות אחרת אילו רק היו נכונים להיאבק באנסים ובפוגרומצ'יקים כפי שצריך. "הם ששלושים שנה מסרו את הנפש להפוך חולות נודדים לגן עדן..." הם לא מסרו את נפשם על החשוב מכל, על הארץ ועל הבית. לכן גן העדן הלך לאבדון, שב ונהיה חולות נודדים, ובתוספת גם בסיס אימונים ומלחמה לצבא האויב הטרוריסטי.

כאשר באו רבבות קלגסים לבושי שחורים בפקודת ממשלת הפשע המאורגן "לעקור אותם מביתם ולהחריב את מפעל חייהם, הם היו צריכים לבחור... אנשי גוש קטיף בחרו בדרך השניה... זוהי אהבת חינם" (שם). זהו גיבוב של הבלים. אנשי גוש קטיף היו חייבים להיאבק ולעשות כל מאמץ, כולל כוחני, בלי אהבה ובלי שפיכות דמים, על-מנת להמשיך לאחוז בנחלותיהם ולהישאר במקומותיהם.

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל ולו בעיר שרובה נוכרים ולא בחוץ לארץ ולו בעיר שרובה יהודים". ודוק, בארץ ישראל ולאו דווקא במדינת ישראל. המדינה במתכונתה הנוכחית אינה אלא עגל מודרני חלוד ועיוור. לעומת זאת, הקשר העמוק והנצחי הוא קשר התורה שבין העם והאדם לבין הארץ, קשר שהחל הרבה לפני היות המדינה וימשיך הרבה אחריה ואין למדינה שום זכות חוקית, מוסרית והיסטורית להתערב ולנסות לנתקו ולהרסו.

אנשי גוש קטיף כשלו כשלון חרוץ כאשר 'בחרו בדרך השנייה', דרך נתינת הלחי השנייה, דרך החיבוקים והנשיקות עם המהרסים והמחריבים מבית, הקלגסים בשחור והאנסים מחיל האוויר, דרך היבבה העלובה "כי שלמות עם ישראל היא מעל הכל. זוהי אהבת חינם". זו כלל אינה אהבת חינם אלא אהבה עצמית בחשבון של רווח והפסד.

עדיף פילוג העם בארץ על שלמות העם באוגנדה, עדיף בהרבה פילוג בין חלקי העם בארץ על שלמות העם באושוויץ ובגבולות אושוויץ. כמו במחלוקת אוגנדה וכמו בדרך לאושוויץ, מאז מקדם ולתמיד, נביאי השלום והשלמות - בעיתות מצוקה וכאשר חרב אויבים מבחוץ או בוגדים מבית מונפת על מפעלנו להחריבו ועל ראשנו לכרותו - נביאי שקר המה: "שמע-נא חנניה... אתה הבטחת את העם הזה על-שקר". 'שומר ישראל, שמור שארית ישראל...שומר גוי אחד, שמור שארית עם אחד...שומר גוי קדוש, שמור שארית עם קדוש...' ובכן מה? שלמות ישראל או שארית ישראל? אם נרצה או לא, נמצא כי שוב יצאה לדרך האידיאה הנצחית של שארית ישראל והיא זורחת מעבר לפסגות המזרח כשמש העולה בגבורתו.

אז לכו לכם עם המכינות שלכם לאוגנדה, סעו ברכבות לגטו מדינת תל אביב, 'התכנסו' בגבולות אושוויץ, רדו לרשת הביוב המסועפת והמתינו שם בסבלנות לפצצה האירנית שגם אם תתמהמה, הרי דווקא בגלל רפיסותכם, כניעתכם ובריחתכם, בוא תבוא.

אבל אנחנו נשארים כאן! זו ארצנו-מולדתנו, זו אדמתנו הטובה, זה בית חיינו עליו נלחם וממנו לא נזוז, על אפכם הזועף ועל חמתכם הבוערת!

כא. "ועתה יש הקוראים לזה... 'חרפה', 'כפיפות קומה', 'רפיסות'..." (עמ' 19). אמת! ולכן המאבק הקלוש על גוש קטיף ימחה במהרה מן התודעה הישראלית הקולקטיבית. עוד עשרים-שלושים שנה ומלבד הנוגעים אישית בדבר, אף אחד לא יזכור שהיה פעם מאבק על הגוש, אם בכלל יזכרו שהיה גוש קטיף. היה ואיננו. למה? כפיפות קומה, רפיסות וכו'. לעומת זאת, למסירות הנפש ממש שהופגנה בעמונה יש פוטנציאל של מיתוס וימים יגידו.

כב. בעמ' 20 קובע בעל האגרת כי "כל מי שארץ ישראל יקרה לו, צריך לדעת שנהיה ראויים לרשת את הארץ דווקא כאשר נהיה כולנו, כל חלקי עם ישראל, מאוחדים כאיש אחד בלב אחד". המרגלים המודרנים, הרבנים מפינסק, מינסק, בריסק, בוברויסק וגדאנסק לא היו מנסחים זאת יותר טוב. והרי מכלל הן אתה שומע לאו: משמע שהיום, בשל חוסר אחדותנו, אין אנו ראויים לרשת את הארץ ומשמע שכל מפעל שיבת ציון הנתון במחלוקת חריפה מראשיתו, נתהווה טרם זמנו. אחדות אינה ערך מכונן אלא אידיאל אליו יש להתכוונן. אכן, כוחנו באחדותנו וכמה שנהיה יותר מאוחדים כך ייטב. ואולם להעמיד את כל המפעל הציוני על האחדות, משמע להפוך את היוצרות ולהעמיד את המציאות על הראש.

בדבריו אלה, מודה בעל האגרת כי הצדק היה עם אותם זרמים חרדים שנאבקו בציונות ובעצם נאבקים בה עד היום הזה. שמא הוא וחבר מרעיו מבצעים לעינינו המשתאות פליק-פלאק רעיוני והופכים לפתע להיות חרדים? שמא תמיד היו חרדים אלא שעתה חרדיותם זו נחשפת לעיני כל באור שמש, לנוכח המציאות ההולכת ומתבררת? שמא הציונות שלהם היתה תמיד ציונות אידיאית בלבד, ציונות באוויר? מתי בפעם האחרונה עבדו את האדמה? מתי ישבו על טרקטור וחרשו בשדה? מתי שתלו עץ פרי?

ובכן, המנותקים מאדמת הארץ, קלים 'להתנתק' ו'להתכנס'. לשיטתם האוורירית והמדולדלת, אפשר כבר היום לעזוב בשקט את יהודה ושומרון, ובהמשך גם את הגולן, הגליל והנגב, אפשר 'להתכנס' בגטו תל אביב ואפשר גם לארוז מזוודות, למלא מכולה, לרדת מן הארץ ולחזור לקהילותינו העזובות בגלות, עד בוא היום השביעי, עת יבוא המשיח, תלמיד ישיבת 'בני דוד' בגאליציה, רכוב על חמורו הלבן. והרי אז, רק אז סוף-סוף נהיה כולנו מאוחדים וראויים לעלות ולרשת את הארץ!

עם תפיסות מעוקמות ומקומטות שכאלה, נותר רק לקבוע כי אילו חיו בעל האגרת וחבר מרעיו לפני מאה ועשרים שנה, וודאי היו יוצאים בשצף-קצף נגד מחוללי הציונות ומטיפים בלהט דביק של אחדות מלאכותית נגד מתי-מעט גיבוריה, הקומץ הציוני ה'קיצוני' שעלה לארץ כנגד הזרם, נגד הרוב, נוער המישורים והגבעות, נוער הטרשים, השדות וייבוש הביצות אשר בזכות מעשיו הגדולים "אתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".

כג. "ועוד לימדו אותנו אנשי גוש קטיף...הם אינם עושים 'ברוגז'...הם מחפשים להם אתגרים חלוציים חדשים...להפריח את חולות חלוצה, ליישב את חבל לכיש..." (עמ' 20). אבל מי שנכווה ברותחין כדאי לו להיזהר בצוננין. מי שנרמסו עד עפר ואפר בגוש קטיף כדאי להם לחשוב היטב לפני שהם מקימים "קהילות מפוארות מלאות בתורה ובחסד" ובמנה גדושה של תמימות.

כי מי שנרמס בגוש עתיד להירמס, חס ושלום, גם בלכיש, עת מאות-אלפי ערביים יגדשו את דרום-מערב הר-חברון כתוצאה מהפעלת 'זכות השיבה' למדינת השטן הפלשתינאצית, ולבסוף יגלשו ויפלשו גם לחבל לכיש, באישור ובסמכות של המאפיה השלטת ובהסכמה כנועה של הפסוידו-ממלכתיים. וכי מי שנרמס בגוש עתיד להירמס, חס וחלילה, גם בחלוצה, עת אזור זה ימסר ע"י ממשלה פושעת וצינית למדינת השטן הפלשתינאצית בהסכם אווילי עתידי כלשהו של 'חילופי שטחים', ובנעירת 'יהי, יהי, יהי'! של הפסוידו-ממלכתיים. צדיקים! הוו זהירים ומפוכחים בבחירת מקומותיכם החדשים!

כד. "... ובעיקר רוצים אנו ללמוד איך להתחבר יותר לעם ישראל..." (עמ' 20). איזה ביטוי ירוד זה 'להתחבר לעם'? לאן עוד אפשר לרדת מכאן בהרגשה, במחשבה ובלשון? לאיזה מעמד נפשי-רוחני עלוב מזה אפשר עוד להתדרדר? או שאתה העם או לא. להתחבר לעם ישראל יכול לבקש רק מי שאינו רואה עצמו מלכתחילה חלק אורגני מן העם. להתחבר לעם יתכן ויכולה רק קבוצת שוליים, 'מכוערת' או יפה, שהמעמד הנפשי-רוחני שלה הוא של 'סוג ב', אבל להוביל את העם ו"לעזור לו לפקוח את עיניו" יכול רק מי שמלכתחילה ובאופן טבעי המעמד הנפשי שלו הינו שהוא-הוא העם. אז לפני שאתם עוזרים לעם לפקוח את עיניו, פקחו עיניכם שלכם. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת".

כה. "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". אז קחו לכם את אור נגוהות החולשה, קחו את המכינות שלכם, רדו מן ההר ולכו מכאן לשפלת גטו מדינת תל אביב, עשו שם 'פנים-אל-פנים', פעלו 'להוסיף אור' ונסו 'להתחבר אל העם'. ואולי מוטב, קחו את המכינות שלכם וסעו מכאן לאוגנדה או הישר לגאליציה. אבל אל תכניסו מורך לב ודכדוך רוח בקרב המחנה פנימה ואל תנסו להמיס את לבבנו כלבבכם.

והעיקר, עשו תשובה גדולה, עמוקה ומקיפה, הסירו מעליכם את חיבת התקציבים ואת חטאי העגלים והמרגלים, הסירו מעליכם את הבגדים הצואים, בגדי האנסים והקלגסים, שובו אל ה' אלהינו ואזי שובו גם מגאליציה ומגטו תל אביב אלינו, כי אנחנו נשארים כאן להיאבק על ארץ ישראל הטובה והרחבה אשר "עיני ה' דורשות אותה תמיד, מראשית השנה ועד אחרית השנה", להיאבק במוח ובכוח נגד אויבים מרים מבחוץ ובוגדים שפלים מבית, כי "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" (הרצי"ה) ובה חייבים אנו לעשות כל מאמץ ולנצח, רק חזק ואמץ. "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו". 'עתה נחוג יחדיו, בנצח ישראל נבטח, יום כלולות הגיע, לאור ולמחשך'.