משגל נסוג בדרום לבנון

גדוד 51 של גולני ("הבוקעים הראשון") קרוב מאוד ללבי והוא חלק ממני. שלוש שנים מעניינות, מלאות פעילות, חוויות, מתח וגם פחד, חוויתי במסגרתו כמ"כ וסמל בפלוגה רובאית בשלהי שנות ה- 60. לכן, האסון שפקד את הגדוד אתמול בבנת ג'בייל, כאשר איבד שמונה מקציניו וחייליו, כואב לי, כמעט באופן אישי, אפילו שאיני מכיר את הנופלים והפצועים.

אני בטוח שלוחמי גדוד 51, כמסורת הגדוד, הם לוחמים מקצועיים, אמיצים, חדורי רוח קרב ומוטיבציה ויודעים לעשות את העבודה בשטח. מעידים על כך השבחים שקיבלו מכל המפקדים הבכירים בחזית הצפון על תפקודם הנועז בהיתקלות האומללה והקטלנית אתמול. מי שמשרת ביחידה קרבית יודע שהוא עלול להיקלע לסכנת חיים והוא מכין עצמו, מבצעית ונפשית, לקראת מצבים כאלה. זה חלק מהתפקיד וחלק מהמציאות היומיומית, וזה גורלם של חיילים קרביים.

אין ולא יכולה להיות טענה ללוחמי גולני ולמפקדי השטח שלהם. הם עשו ויעשו את המקסימום בשדה הקרב והם גם ישלמו, בלית ברירה, בחייהם כדי למלא את המשימות שהוטלו עליהם. אבל טענה גדולה יש - וצריך להדגיש ולזעוק אותה - כלפי המפקדים הבכירים בחזית הצפון, החל מאלוף הפיקוד ומטה, ששלחו את לוחמי גולני למשימה באופן רשלני, לא מקצועי ולקוי, דבר שעלה בחייהם של שמונה קצינים וחיילים ובפציעתם של עשרות אחרים.

הרושם שמתקבל הוא שמסיבות לא ברורות (שצריכות יהיו להיחקר בתום המלחמה) ניהול המערכה בחזית הצפון על-ידי ראשי הצבא, ובעיקר מפקדי פיקוד הצפון, נעשה באופן הססני, בעייתי, פחדני ולעתים גם לא מקצועי. כך זה היה עם לוחמי מגלן ואגוז, שנשלחו ללא מודיעין מספק לתוך מערכי חיזבאללה צפופים וחמושים מכף רגל ועד ראש שארבו להם וקצרו בהם כמו במטווח, וכך זה היה עם לוחמי גולני שנשלחו לשטח הריגה שבו ארבו להם עשרות אנשי חיזבאללה.

מה יש? אין די מטוסים, טנקים וארטילריה שיכלו לרכך את האזור במסכי אש אדירים? האם אין די אמצעי תצפית ומודיעין שיכלו לסרוק את השטח ולראות מה קורה בו לקראת פעילותם של לוחמי גולני ובכך למנוע מהם להיקלע למארב הקטלני? הרי זו חזית הלחימה הקרקעית העיקרית, היחידה, בימים האחרונים, בתא שטח לא גדול, שכמעט כל הצבא אמור לטפל בה.

חומר מטריד למחשבה

המחדל המביש הזה, שעלה בחייהם של שמונה לוחמי גולני, מאפיין את ההתנהלות הלקויה והבעייתית של ראשי צה"ל ופיקוד הצפון. צבא שלם, גדול, מצויד וחמוש היטב עומד הכן אך אינו מופעל במלוא כוחו ואינו מוטל למערכה, כנראה רק בגלל החשש והטראומה של "הבוץ הלבנוני".

לכן, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון ושאר בעלי הדרגות הבכירות, מנסים לכסות את התחת וחוששים להסתבך במבצע קרקעי רציני, שהוא הכרחי - לדעת מרבית המומחים הצבאיים - בנסיבות שנוצרו, והם פועלים בשיטת "המשגל הנסוג". הם מכניסים כוחות רגליים קטנים לגזרה אחת בדרום לבנון, מכניסים טנקים בודדים, הולכים על קצות האצבעות. הכל - מחשש שיהיו נפגעים רבים לצה"ל. אבל מרוב זהירות ובגלל המהלכים ההססניים והמוטעים האלה, כשאין די כוחות בשטח, מספר ההרוגים והפצועים דווקא גדל. כי לוחמי צה"ל נופלים, כפרי בשל, לידיהם של מארבי חיזבאללה מתוכננים ומוכנים היטב, שעושים שמות בכוחות הקטנים של צה"ל.

מישהו צריך להתעורר ומהר, ולהבין שמדובר במלחמה ושבשלב המערכה הקרקעית שהיא חיונית ובלתי נמנעת לאורך גבול לבנון, צריך לפעול מהר, בנחישות, בכוחות גדולים ובחזית רחבה בעת ובעונה אחת. ואם אותו מישהו לא יתעורר ויתעשת מהר (אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, למשל) אפשר וצריך להחליפו לאלתר במפקד אחר, מנוסה ופחות הססני, וכבר היו דברים מעולם.

לצערי, אזרחי מדינת ישראל צריכים להיות מוטרדים מאוד לנוכח תפקוד צה"ל בשבוע האחרון. לא מהתפקוד של דרגי השטח המבצעיים, אלא מהתפקוד של צמרת צה"ל ומהניהול הלקוי של המערכה הצבאית על-ידי דרגי הפיקוד הבכירים. כי אם צה"ל הגדול וה"אימתני", המצויד באמצעי הלחימה המתקדמים ביותר בעולם, לא מסוגל במשך ימים לא מעטים, לכבוש, לטהר ולהשתלט באופן מוחלט על שטח של כמה קילומטרים מרובעים סמוך לגבול, איך יילחם צה"ל, בעת הצורך, לאורך חזית של עשרות קילומטרים וכנגד צבא מסודר, מאורגן ומצויד, כמו הצבא הסורי למשל?! חומר מטריד למחשבה.