המידע הסודי אינו רכוש פרטי

איש השב"כ א' הדליף מידע לעמיחי שיקלי, עמית סגל ושירית אביטן-כהן משום שהגיע למסקנה שהדרג המדיני והציבור חייבים לקבל אותו. זוהי טענתו של סניגורו, עו"ד אורי קורב. במקרה זו שלא במקרה, את אותה טענה העלה קורב גם בשם לקוח אחר שלו - ארי רוזנפלד, בפרשת המסמכים המסווגים.

הטענה הזאת מזכירה את הבדיחה הישנה על המלך שביקש מליצן החצר לעשות מעשה שההתנצלות עליו תהיה גרועה יותר מהמעשה עצמו. לאחר מספר ימים חש המלך צביטה בישבנו. הוא הסתובב בזעם, ראה את הליצן ושאג: מה זה צריך להיות?! הצטדק הליצן: סליחה, חשבתי שזאת המלכה.

אם איש שב"כ ותיק סבור שזכותו לעשות כראות עיניו במידע הסודי שבידיו - זו בעיה עוד יותר גדולה מאשר עצם ההדלפה. זה אומר אחת משתיים: או שאין לו שמץ של מושג בכללי המידור והפיקוד הבסיסיים ביותר, או שיש לו והוא מצפצף עליהם. או שהוא אינו יודע שהמידע אינו שייך לו ושאם הוא סבור שיש בעיה עליו לפנות למפקדיו, או שהוא יודע את זה אבל החליט להפר את הכללים משיקולים פוליטיים ואישיים.

צריך בכלל להסביר מדוע ההתנהלות הזאת פסולה, ומדוע הניסיון להכשיר אותה פסול עוד יותר? צריך בכלל להסביר מה יקרה אם כל שותף סוד יחליט שהוא מעביר הלאה את המידע שברשותו, על סמך שיקול דעתו הבלעדי? צריך בכלל להסביר מה יקרה לגופי המודיעין אם כל עובד יוכל לפנות במישרין לפוליטיקאים ועיתונאים?

מתברר שצריך. מתברר שיש מי שכה שקועים בפולחן בנימין נתניהו, עד שהם עיוורים להיגיון הבסיסי ביותר. מתברר שיש מי שהם כה חדורי מוטיבציה לנטרל כל איום אפשרי על אלילם, עד שהם מוכנים להתנהג כשוטים, חירשים וקטנים בעת ובעונה אחת. וכל זה - על חשבון בטחונה של המדינה, בעת שהיא מנהלת (כדבריו של נתניהו עצמו) מלחמה בשבע חזיתות. אז הם פותחים חזית שמינית ותשיעית: נגד רונן בר והשב"כ ונגד גלי מיארה והפרקליטות.

החבורה הזאת כלל אינה מסתירה שזו דעתה. לכן היא מקדמת את חוק פלדשטיין, שיעניק חסינות למי שיעשה בדיוק את זה: יקח סודות מדינה ויעביר אותם לפוליטיקאים בכירים, רק משום שהוא יסבור שהם צריכים לדעת אותם. יש רגליים להנחה, שדניאל הגרי שילם בקריירה הצבאית שלו משום שהעז לומר בפומבי את מה שאמור להיות מובן מאליו: זוהי הצעה מסוכנת לצה"ל ולביטחון המדינה.