מבין שלל המטרות אשר יש לממשלה במדיניותה החברתית, צימצום מימדי העוני היא אולי המקיפה ביותר. מן המפורסמות הוא כי העוני מאפיין משפחות בהן ראש המשפחה אינו עובד או שיש רק מפרנס אחד במשפחה ושכרו נמוך. מכאן שאחד המפתחות החשובים לצימצום מעגל העוני הוא התעסוקה. במקביל יש להשתית על בסיס יציב יותר את התמיכה באוכלוסיות שאינן יכולות לעבוד.
אלה דברים מובנים מאליהם, אולם פחות ברור הוא מה מתחייב מהם לגבי מדיניות הממשלה. מי שהגדיר את נושא הכנס היום ("המדיניות החברתית על פרשת דרכים") אולי התכוון, בין השאר, שיש לחזור ולבחון גם את מדיניות הממשלה לצימצום מימדי העוני. מקורו של הצורך הזה הוא המצוקה התקציבית אליה נקלעה הממשלה בשנתיים האחרונות (2002-2001) שבאה לביטוי, ביתר שאת, בתקציב המתוכנן ל-2003:
- מחד, המשק מתכווץ והכנסות הממשלה קטֵנות;
- מאידך, צרכי הבטחון תובעים מקורות נוספים.
כדאי להכיר בכך כי שני פתרונות אליהם התרגלנו בעבר, אינם קיימים עוד: האחד - הגדלת הגרעון, והשני - העלאת נטל המס הכולל.
לממשלת ישראל שיעור חוב, יחסית לגודל המשק, שהוא בין הגבוהים בעולם. משום כך, לכל גידול נוסף בגרעון יש השלכות שליליות על המשק:
- הוא סוחט מהמשק מקורות נוספים מהיצע החסכון היורד, וגורם בכך למחנק אשראי;
- הממשלה נדרשת להפקיע חלק גדול יותר מתקבולי המיסים כדי לשלם ריבית על החוב התופח שלה, ונותר פחות למימון צרכים חברתיים. סך תשלומי הריבית בתקציב 2003 יעמוד על כ-33 מיליארד ש"ח - נטל הגדול, יחסית, כפליים ויותר מזה המוטל על מדינות רבות אחרות.
- שיעור הריבית עולה, לא רק עבור הממשלה אלא גם עבור השוק הפרטי. מאז ראשית השנה עלתה הריבית הריאלית אשר משלמת הממשלה על גיוס ההון מהציבור, מ- 4% לכמעט 6%. הריביות המשולמות בשוק הפרטי עלו אף הן, והדבר פוגע ברצון וביכלת להשקיע במשק, בפרוייקטים ארוכי טווח ובמימון משכנתאות, ולכן גם ביצירת מקומות עבודה - המפתח לצימצום מימדי העוני.
- הגידול בגרעון התקציבי ובחוב הממשלה מעלה את המשק הישראלי על הכוונת של משקיעים זרים ושל חברות הדרוג, מעלה את החשש כי המשק הישראלי מסוכן יותר להשקעות מאשר היה, ואף ללא שינוי פורמלי בדרוג של החוב החיצוני - כבר העלה את מחיר גיוס ההון של הממשלה וחברות ישראליות בחו"ל, כבר משפיע על תנועות ההון של משקיעים זרים, ולכן - על ההשקעות במשק.
משום כך, בפרשת הדרכים בה אנחנו נמצאים, האפשרות לענות על צרכי המדיניות החברתית ע"י הגדלת הגרעון איננה קיימת למעשה.
באותה מידה לא קיימת האפשרות לפתור את הבעייה ע"י הגדלת נטל המס הכולל. יש לכך שתי סיבות עיקריות:
- החשובה ביניהן היא שאנחנו נתונים בתחרות עם העולם גם בתחום המסים, הן על יחידים והן על חברות;
- והסיבה השניה היא שמסים מדכאים תעסוקה, השקעות וצמיחה. העלאת המסים השנה על עבודה פגעה בתעסוקה, והעלאת מס ערך מוסף הגדילה את אי השוויון בחלוקת ההכנסות במשק.
ההכרה בנזקים אלה היא שאיפשרה לאחרונה את החקיקה להקטנת נטל המס על הכנסות מעבודה, אם כי בתהליך שעתיד להימשך חמש שנים. עם זאת, הקטנת נטל המס, במיוחד כאשר יש צורך להגדיל את ההשקעות בתשתית, תחייב הקטנה מקבילה של ההוצאות השוטפות של הממשלה, והממשלה טרם נתנה דעתה על כך.
נותרה, אפוא, הדרך של התאמת ההוצאות להכנסות, שהיא הדרך הטבעית, ואם הכנסות הממשלה יורדות - עליה להקטין גם את הוצאותיה. הקטנה זו אין פירושה רק שינוי בסדר העדיפויות אלא מאמץ לתכנן את ההוצאה המוקטנת בצורה יעילה יותר לשם השגת מטרות המדיניות.
צריך, לכן, לחשוב על המסלולים הבאים:
1. יש שני מרכיבי הוצאה גדולים בתקציב אשר מתחרים במישרין בתקציב לנושאים חברתיים: הוצאות השכר בשרות הציבורי, והוצאות הבטחון. לשני מרכיבים אלה יש לקבוע גבולות:
- יש לשמור על שכרו הריאלי של העובד בשרות הציבורי, אשר, בגלל סיבות מיבניות, עלה בקצב מהיר יותר בשנים האחרונות, אפילו בהתחשב באינפלציה במחצית הראשונה של 2002. בתקופות מצוקה אין הצדקה לקצץ בתקציבי הרווחה כדי לממן עליית שכר ריאלית לעובדי השרות הציבורי, ויש להגיע להבנה בנושא זה עם ההסתדרות. הבנה זו צריכה להתייחס לכל המרכיבים הקובעים את השינוי בשכר: זחילות, הסכמי שכר, והסכמי תוספת יוקר. אין הגיון לפצות את עובדי השרות הציבורי על התייקרויות, כאשר זחילת השכר והסכמי שכר כשלעצמם יותר מאשר מפצים על אותן התייקרויות. לממשלה, כידוע, היתה מדיניות מוצהרת של שמירה על השכר הריאלי, אולם לא היתה כל היערכות כדי לבצע אותה.
- באשר להוצאות לבטחון, יש להחליט על מיגבלת תקציב התואמת את מיגבלת המקורות של המדינה. המשמעות המעשית של הדבר היא שתקציב הבטחון ל-2003 חייב להיות נמוך מתקציב 2002. הנטל הגובר של הוצאות הבטחון הוא אחד הגורמים לקיצוץ בתקציבי הרווחה ולפגיעה בשכבות החלשות.
2. במקביל יש להקפיד יותר על ניצול יעיל של תקציבי הרווחה המוגבלים. במסגרת זו:
- יש למקד את הקצבאות במעוטי ההכנסה. לשם כך יש לבנות בסיס נתונים משותף למס הכנסה ולבטוח לאומי, וחבל שהדבר לא נעשה כבר לפני שנים רבות. ללא בסיס נתונים מתאים אי אפשר יהיה לתמוך, בראש ובראשונה, באלה הזקוקים לכך.
- את הקצבאות לאזרחים בגילאי העבודה יש לתכנן כדי להגדיל את התמריץ להשתלב במעגל העבודה. אין זה סביר שאדם עובד ישתכר פחות מסך הקיצבאות וההטבות הכספיות אשר מקבל אדם שאינו עובד.
3. עידוד התעסוקה מחייב פעולה בשני מישורים משלימים:
- צימצום מספר העובדים הזרים, בהתאם להחלטות הממשלה, כדי למנוע אפליה לרעה של העסקת ישראלים. הנסיון מוכיח שאין זה מספיק להפעיל לשם כך אמצעי רישוי ושיטור. יש להפעיל מכשירים כלכליים. ההמלצות ידועות ונדרש כנראה גיבוי פוליטי כדי ליישמן.
- שילוב של מערכות ההשמה וההכשרה המקצועית במיבנה אשר ייבחן במיבחן אחד ויחיד: שיעור ההצלחה בקליטת עובדים בתעסוקה מתמשכת. התמריצים לכך כיום אינם קיימים.
4. התאמת הכללים על פיהם מתעדכנים הקיצבאות ושכר המינימום לַמצוקה בה מצוי המשק בכללו. בעיקרון, גם שמירה על ערכם הריאלי של תשלומים אלה עשויה להסתבר כמשימה קשה בתקופות של האטה כלכלית, אבל בוודאי שאין הגיון בהצמדה לשכר הממוצע שאף לא נמצא רלבנטי, ולכן אינו משמש, למדידה המקובלת של קו העוני. המסקנה היא פשוטה: ההצמדה לשכר הממוצע העלתה בשנים מסויימות את שכר המינימום והקיצבאות בקצב מהיר, בלא הצדקה עניינית, וזו אחת הסיבות לכך ששיעור האבטלה, בקרב מעוטי ההשכלה, עלה ונוצר צורך להקטין את הקיצבאות. אין אפשרות לבסס מערכות חברתיות על שינויים אוטומטיים אשר אינם עומדים לאורך זמן במיבחן היכולת של המשק.
5. לבסוף ראוי לשתף את העובדים בתודעת הצורך לחסוך לעת פרישה, ובכך לא ליפול למעמסה על הציבור. למטרה זו יש להנהיג חובת-פנסיה במסגרות הנשענות על השוק ומאוזנות אקטוארית באופן שוטף. בדרך זו נשיג גם תמיכה בשוק ההון ובהשקעות במשק. במקביל יש להעלות גם את גיל הפרישה ובכך להגדיל את שיעור התעסוקה בקרב האוכלוסיה המבוגרת.
כללו של דבר: צימצום מימדי העוני היא מטרה מרכזית של המדיניות החברתית. הטיפול בה מחייב הגדרה כמותית של המטרה, ביצוע תכנית עבודה במספר תחומים במקביל, ודיווח תקופתי של הממשלה לציבור על ההתקדמות בהשגת המטרה. עמידה בכל אלה, אין צריך לומר, היא חובתה של הממשלה.
שמות קשורים
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
