רק אוויל יחריש

כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות. פתגם נאה למקום נאה, לתרבות נאורה, ובין בני אדם המכבדים איש את רעהו - עמו את מדינתו. לא כך הדברים בעת מלחמה המנוהלת באסטרטגיה שנויה במחלוקת, וכל זאת בימים מודרניים שאף אחד לא יוכל לעצור מישהו מלומר משהו איפה שהוא.

האבסורד הגדול הנדוש כבר במחוזותינו - של ניהול מלחמה מהחשובות ביותר לעם ישראל ואפילו עם השלכות ישירות לכל העולם - ניבט מעיניהם הכלות של שלושה מנהיגים שכל אחד מהם טובל בחוסר ידע וניסיון כמעט מוחלט לניהול המערכה הזו.

דווקא את הרמטכ"ל שרבים כבר תקפו על מדיו הכחולים שאינם תואמים כישורים נדרשים ממצביא לכלל מערכות הצבא התוקף - אין לי כוונה להכניס לדיון היום. הסיבה ברורה: צה"ל הוא צבא העם, ואת החיילים המחרפים נפשם למען המדינה ששלחה אותם בפקודה, אין לדון בכלל - ככלל, כולל לא את מפקדם.

כל האחריות, האסטרטגיה, זירות המלחמה, הכלים והיעדים - חלים על ראשיהם של המנהיגים הפוליטיים הנבחרים של מדינת ישראל. לצורך הבהרת העניין: ראש הממשלה אהוד אולמרט הוא מצביא העל של המלחמה הזו, כאשר חולק עימו בדרגה אחת נמוכה יותר - שר הביטחון עמיר פרץ.

אלה הם שני הראשים שאיתם אני בא חשבון - והוא נוקב.

למרות המלחמה.

למרות ניסיונות הטיוח של עוזריהם.

למרות שתיקת הכבשים בממשלה ובכנסת.

למרות דיממת האלחוט בתקשורת בכלל, ומקורביהם בפרט.

אני בוחן היטב את מהלכי המלחמה הזו למן הרגע הראשון שהיא נכפתה עלינו, ועד להתקפה בליל יום שישי את ביירות (למרות האיום של נסראללה לתקוף בתגובה את ת"א) - ואני מוצא קו אפל, טיפש, חסר מטרה ונעדר כל יעדים ו/או הנחיות ברורות - לא לצבא ולא לעורף.

עד עתה מתנהלת ומנוהלת המלחמה הזו בלבנון בדיוק כמו בגן ילדים, אלא שהפעם אין שם את ארנולד שוורצנגר כגננת.

גם הילד המופנם ביותר בגן היה מתעצבן (מתרגז - זה למבוגרים...), ויוצא להתקיף את לבנון וחיזבאללה - אחרי הפיגוע בחיילינו וחטיפת שניים מהם. הבעיה היא שגם אולמרט עשה את אותה פעולה - בלי לדעת שמנהיג אומה צריך גם לחשוב קודם: גם לתכנן נכון, גם לבצע בהתאם, והכול עם קביעת אסטרטגיה ויעדים ברורים.

עד כמה שנבחנים הדברים עד היום - אין לראש הממשלה ולשר הביטחון מושג מינימלי מה הם היעדים הנחוצים במלחמה הזו, אין להם מושג על הדרך הנכונה להשיג יעדים כלשהם, ואת המחיר הכבד שאנו מקריבים בדם בנינו - "מסבירים" לנו כל הדגים הקפואים המערכות הציבוריות השונות - כמחיר המלחמה. "מה חשבתם?" מנתחים לנו גדולי המבינים "שבמלחמה אין נפגעים?".

משפט אחד אומר גדי להזכיר בכותרת את כל הטיעונים שלי שהועלו בסדרת מאמרים נוקבת למן תחילת המלחמה הזו: "האם לא נכון היה לאמץ את האסטרטגיה שכתישה רק מן האוויר, עד שייצא האוויר מכל איש חיזבאללה ו/או מנהיג לבנוני ו/או אזרח תומך פעולות עוינות נגד ישראל - לא היה עדיף?!".

על שר הביטחון עמיר פרץ אין לי רק מילה אחת רעה - אלא מגילה שלמה של מיאוס עד תיאוב. את סיפור המחדל הנורא של עם ישראל בדמותו של עמיר פרץ כשר ביטחון - אפשר להתחיל ולספר מרגע הסכמתו לעזוב בהבזק כל הנושא החברתי שעליו בכלל קם ועמד לבחירות - והתייצבותו המיידית לדגל מערכת הביטחון שאין לו מושג כיצד ועל מה היא מתנהלת. יתרה מזאת. עמיר פרץ, שבעבר מתח קו שחור עבה על כל נושא הביטחון במדינת ישראל לטובת הצרכים החדשים החברתיים של מדינת ישראל, דווקא הוא זה שהסכים בצורה תמוהה בלשון המעטה לקבלת תפקיד שר הביטחון...

עניין זה שהחליק כמו כל דבר חשוב בוויכוח הציבורי בישראל - לביוב, דווקא הוא הנושא העקרוני שחייב לעלות במלוא עוצמתו לדיון רציני ביותר, תוך הסקת מסקנות ברורות ומתבקשות - לאחר המלחמה.

אבל התנהלותו של שר הביטחון בהמשך, תוך גמגום מתמיד האומר: "הצילו אותי מהתפקיד הזה שאינני רוצה להיות בו...", מעלה את המיצים המרים ביותר לפתח פינו, ומשאיר בנו מועקה שלא נראה לי כי יהיה אדם בישראל שיוכל להבין זאת עוד הרבה מאוד שנים לאחר האירועים הנוכחיים, אם בכלל.

אפילו התקשורת שניסתה לפני כיומיים להעמיד לדיון ראשוני את תפקודו של עמיר פרץ כשר ביטחון של מדינת ישראל, מול סוללה של כמה עיתונאים בכירים... הביאה את הדיון לסופו... דקה או שתיים לאחר שהחל... ורוב "הדוברים" מילאו יותר מים בפיהם - מאשר הפצת מרגליות המתחייבות להבהרת עמדתם לנוכח האמת המרה הניבטת מול עיניהם.

אני רואה מבעד לדמעות... כמו כל עם ישראל... את המחיר הכבד היומי שאנו משלמים כתוצאה מהמלחמה הנוראה הזו.

מחיר הקרבת הבנים הנהדרים הללו... שכל הציוד המלחמתי על גבם נראה כילקוט בית הספר שאך לפני זמן לא רב העמיסו בדרכם ללימודים... עם החיוך התמים הזה... עם החברה הצעירה שכבר אין לה למי להמתין בבית... עם החיבוק שכבר לא יהיה... עם ההורים שאינם יודעים נפשם מגעגוע נוראי... עם החברים שההולכים חסרים להם...

כל זה הוא מחיר מיותר!!

אי אפשר לכתוב על ילדים אלה - מחיר, ולבטח לא מיותר. אבל בעיני המנהיגים שלנו לכאורה, זה מחיר מתבקש... מחיר מחויב המציאות... מחיר המלחמה.

אני קורא ל"מחיר" הנורא הזה - תשלום מחריד שגם אם מישהו ייתן עליו בעתיד את הדין, אין ולא תהיה לו כפרה וסליחה על מעשיו ו/או מחדליו ו/או רצונו "ללמוד" על ילדינו את כובד אחריותו ומחויבותו לביצוע תפקידו אליו נבחר.

כן. אני מאשים.

אני מאשים את כל אלה ששלחו את הצבא הנהדר הזה המורכב מילדים תמימים וחדורי פטריוטיות למדינתם - בניצול ציני של משאבים המיועדים למטרות מוגדות אחרות - לצורך ביצוע משימות בלתי אפקטיביות בעליל.

לשלוח את הצבא הכבד והמסורבל הזה, להילחם בלוחמי גרילה שלא עושים חשבון לעצמם, לסביבתם, ולעולם בכלל - זו אווילות חסרת אחריות זועקת.

מי ששלח את הצבא הנהדר והמוסרי הזה להילחם בערוצי הסלעים ובסבך השיחים של לבנון השורצת לוחמים פנאטיים פזורים וניידים - כאשר אין לנו שום מטרה ברורה שתבהיר כי ניצחנו במערכה הזו, מלבד הריגתם של עוד כמה מהם... וגרימה לבריחתם הזמנית של אחרים... פעל בטירוף הדעת.

כניסה צבאית חסרת אחריות כזו לקרקע לבנון, תוך הקרבת חייהם של בנינו הנהדרים שלא יראו יותר אור וחיים במדינה הזו שהם חושבים כי שלחה אותם על-מנת להגן עליה - הוא כתב אישום מהחמורים ביותר שהיו אי פעם במשפט הישראלי ו/או הבינלאומי.

הידיעה הברורה מראש שרשימת הנופלים היומיומית העכשווית הייתה כתובה בדם על הקיר, מביאה אותי לחשוב שיתכן כי איבדנו לחלוטין את הצפון - תרתי משמע.

אין לי שום כוונה לכתוב ולגבב מילים על תילי רעיונות מופרכים באוויר. אני מוכן לסכם באותיות שחורות, ולמתוח קו אדום תחתיהן:

1. על מדינת ישראל נכפתה מלחמה שכל כולה בנויה על פרובוקציה חסרת בסיס חוקי ו/או מוסרי בכל קנה מידה.

2. מדינת ישראל חייבת הייתה להגיב וליזום התקפות גם מעבר לכך - במלחמה באותם קלפים ותנאים שהציב מולה האויב חסר המעצורים.

3. מדינה מותקפת ומופתעת - היתה צריכה להיות אחראית באמצעות מנהיגים ראויים, על סמך ניסיונות העבר בלבנון - לצאת למלחמה הזו אך ורק דרך האוויר.

4. את הנחישות הדרושה במלחמה הזו, שלאור נתוני הפתיחה שלה אין אדם על כדור הארץ שאינו מצדיק - צריך היה להוכיח בתגובה הבלתי מתפשרת כלפי המדינה התוקפת, ולא להתחיל בויכוחים התמידיים על רמת המוסר שלנו כעם וכצבא.

5. החלל הראשון שלנו במלחמה הזו, היה אובדן עולם ומלואו למשפחתו, היווה כתב אישום בלתי מתפשר נגד ההנהגה שלנו, והמשך מתן האור הירוק של הציבור בישראל לכניסה קרקעית מסיבית הולכת וגוברת - הוא כתב אישום מוסרי חמור ביותר נגד החברה בישראל.

רק אוויל יחריש. את הפריבילגיה הזו שיש לאווילים, לא רציתי לאמץ. לא אני שאשב ואטמון ראשי בחול כדי לא לראות את מחדליהם הנוראיים של נבחרי הציבור. כאשר התותחים והרובים רועמים, בימים כאלה - תפקיד המוזות לעצור בעדם.

לעולם לא אסלח למי ששלח את ילדינו למות ללא מטרה, בחינם. אני יודע שבמדינה הזו - יהיו רבים שיראו את הכתוב כאן כחכמה לאחר מעשה... כניגוח פוליטי... כתסכול... אבל לכולם הייתי מציע לבחון את הדברים הללו לא מהכתב כאן - אלא בעמידה בחדר האמבטיה מול המראה...

מתברר, למורת רוחם של אלופי צה"ל, פרשנים רבים - וכל מיניי מנהיגים בהווה ובעבר - שהילד הקטן שראה כי המלך ערום ואין עליו בגדי מלכות כלל וכלל - היה צודק אז... וצדק היום.

אני יודע. יקשה עליכם להודות. אבל עובדה היא: לו צה"ל היה תוקף רק מהאוויר, באינטנסיביות, ללא רחם על אזרחים שנקלעו במודע לתוך חיזבאללה מנהיגם ואמונתם - הכול היה אחרת.

האויב היה מקבל את מה שמגיע לו. הסביבה התומכת הייתה מקבלת את פרי אמונתה העיוורת. המדינה המארחת את הטרור היתה מגיעה לרמתו הנמוכה - תרתי משמע.

או אז... כל העולם היה מבין שאסור לתקוף מדינה ריבונית בצורה מטורפת - כי אפקט הבומרנג של המדינה המותקפת עלול להחזיר גם הוא בטירוף.

אבל כולם ידעו שישראל היא מדינה המקריבה בניה - למען התרבות הנאורה. כולם היו בטוחים - שהתגובה תהיה מדודה. אפילו האויב ידע שבמקרה הגרוע - יאבד חלק מחייליו, ולהם יש לו מצבת כוח אדם בלתי מוגבלת.

גם העולם הבין שיש לו עסק עם מדינה שאינה רואה עצמה נלחמת במלוא העוצמה על קיומה. העולם ידע שישראל תתקוף לאט. העולם ידע שישראל תבחן כל שלב - בדרך לנסות כל דרך למצוא פתרון לצאת מהסבך. העולם ידע שכל הזמן עומד לרשותו - עד לבלימת ישראל המדממת. העולם ידע... וידע להסתמך על ידיעתו.