תנו לנו דוח "רווח והפסד" מפלגתי

דווקא עכשיו, עם תחילת הקמפיינים המייגעים, בהם 'מתקיפים' אותנו המועמדים מכל צד אפשרי ובכל רגע נתון, כמעט, באינפורמציה שרובה הבטחות למדינה וחיים טובים יותר, מעניין להציץ במדורים הכלכליים בעיתונות. אלה הם ימי "עונת דוחות" כספיים. חברות עסקיות-ציבוריות - כאלה שמניותיהן נסחרות בבורסה וכל אחד מאיתנו יכול להפוך לשותף בהן, על-ידי קניית מניה אחת או יותר, מפרסמות את תוצאות הפעילות העסקית שלהם לשלושת החודשים שבין יולי לספטמבר 2002.

המשק, זה לא סוד, נמצא במיתון עמוק, מה שמקשה מאוד על רוב הפעילות העסקית. אך החוק הוא חוק, ועל כל אחת מהחברות לתת דין וחשבון על מה שעשתה הנהלתה למען קידום עסקיה. ויותר מכך - על הכישלונות של אותה הנהלה, אם היו כאלה. המטרה היא פשוטה - לאפשר לי, לך ולך לקבוע לעצמנו, עד כמה כדאי או לא כדאי לנו, לרכוש מניות של אותה חברה - או למכור את המניות שרכשנו.

והנה רעיון דמוקרטי "מוזר". האם לא הגיעה השעה שנייסד "דוח רווח והפסד" פוליטי?

אתם יודעים מה(?) - "דוח תפקוד שנתי", לכל מפלגה שתבחר לכנסת.

"מטורף", לא?

שערו בנפשכם. פעם בשנה, יוגש דוח ביקורת של כל סיעה בכנסת, או לפחות של אלה מהן החברות בממשלה. דוח בו יוצגו ההישגים שלהן לאורך אותה תקופה, מול ההבטחות שפיזרו לאורך תקופת טרום הבחירות. דוח כזה יפורסם על-ידי כל מפלגה בכנסת, בכמה עיתונים, כדי שנוכל כולנו לעיין בו בשעות הפנאי. ממש כפי שחייב החוק את החברות בבורסה.

דמיינו לרגע מצב בו מועמד לראשות ממשלה, שהבטיח להפחית את המיסים בתוך ארבע שנים, לתקרה של לא יותר מ-36%, יעמוד למבחן אמיתי ויהיה עליו לתת הסברים לכך שההבטחה שלו לא תקויים.

הנה, השבוע, שמענו שתי הבטחות חד-משמעיות של המועמד לראשות הליכוד, בנימין נתניהו. תחילה, כך אמר המועמד המובטח פחות לזכייה בראשות הליכוד, כי אם יבחר יסלק את ערפאת. "יסלק, יסלק, יסלק" כך אמר נתניהו - באוזנינו שמענו. בהמשך השבוע הוא אמר, כי הדרך היחידה לייצוב מצבו של המשק והחזרתו לצמיחה, תלוי בראש ובראשונה ברמת המיסוי בו. ולכן, הבטיח נתניהו שאם יבחר, הוא יוריד את תקרת המס בישראל, הניצבת כיום על 60%, לרמה של 36% בלבד. זאת הבטיח בנימין נתניהו לעשות בתוך 4 שנות כהונה כראש הממשלה.

על הנחת היסוד, שעל-פיה מציע נתניהו להפחית מיסים, כדי להביא לצמיחה, אין כמעט חולקים, יש כמובן מי שחושבים ואף סומכים את מצע הבחירות שלהם על כך - שקודם לכן צריך 'לעשות פה שלום', כדי שנוכל להתחיל לטפל בכלכלה. אך הויכוח הזה, הוא למאמר אחר. בכל אופן, אם נחזור לרגע לרעיון שאליו אנו חותרים כאן, הרי שנשאלת שאלה בסיסית - לו ידע נתניהו, כי יהיה עליו לדווח בתום 4 שנים כראש ממשלה, על הישגיו בתחום הורדת המיסוי וגירוש ערפאת, וכי עליו למסור לנו באופן מסודר ועל-פי חוק, גם אל אי-הצלחותיו מול היעדים שהציב וההבטחות שבגללן נבחר - האם היה מבטיח אותן?

באותה נשימה, יש להזכיר הבטחות של מועמדים אחרים במירוץ הפוליטי הנוכחי, כמו זו של ראש הממשלה הזמנית שלנו - אריאל שרון. שרון מבטיח להקים ממשלת אחדות לאומית, גם אם תזכה מפלגת הליכוד ברוב מוחץ (שאותו אגב, חוזים לה רוב הסקרים כעת). נזכיר בעניין זה גם את הבטחתו של המועמד משמאל, עמרם מצנע, שנתן "מילה של כבוד", לשוב לשולחן המשא-ומתן עם הפלשתינים, בדיוק מהנקודה בה הפסיק אהוד ברק. לצידם נחזור להבטחות של בן-אליעזר ורמון, להציב גדר הפרה בינינו לבין הפלשתינים.

מאז ומתמיד אנחנו מקבלים מהמועדים שאותם אנו בוחרים הבטחות, ונאנחים תמיד, לאחר ששום דבר מאלה לא מבוצע. המצב הפך אבסורדי עד כדי כך, שמועמדים רבים בהיסטוריה הדמוקרטית, עלו לשלטון, דווקא מפני שהבוחר היה משוכנע, כי יעשו את ההיפך הגמור, ממה שהם מייצגים - גם אם הפכו את אותו "הפך גמור" למצע הבחירות שלהם.

הנה שתי דוגמאות טובות לכך, האחת מקרוב והשניה מהמאה הרחוקה ההיא - המאה ה-20. נתחיל דווקא בשרון, הקרוב. האיש נבחר בידי כ-10% מבוחרי "עבודה" מסורתיים אש האמינו, כי רק ראש ממשלה מיליטנטי יוכל לשבת לשולחן המשא-ומתן עם ערפאת. זאת בשל היותו מזוהה כל כך עם הצד הניצי של המפה הפוליטית שלנו. הדעה שרווחה אז ברחוב הישראלי היתה, "אם בגין הצליח - גם שרון יכול".

והדוגמא השניה, של ריצ'רד ניקסון האמריקני, אשר עלה לשלטון, כי רבים מבין הבוחרים המסורתיים של השמאל הדמוקרטי האמריקני, הסכימו לבחור בנץ-רפובליקני מובהק, כדי שיסיים בהסכם שלום - את המלחמה הנוראה בוויטנאם.

תארו לכם אם כן, מצב בו יעמוד נבחר העם וייתן את הדין - אך הפעם, באופן מסודר, סעיף, סעיף, מול מה שהבטיח. ואם ללכת צעד אחד רחוק יותר, אולי יש לצרף לחוק כזה גם חובת דיווח על תאריכי יעד לכל מטרה שמציג המועמד. אולי אז, נוכל סוף סוף לדעת - במי אנחנו באמת צריכים לבחור.