מצטערים, כרמלו

'נבחרת החלומות' המקורית נחשפה לעולם בשנת 1992 באולימפיאדת ברצלונה. לאחר מספר כישלונות צורמים באולימפיאדות ואליפויות עולם, לשם שלחה ארה"ב נבחרות המורכבות משחקני קולג' חסרי-ניסיון, החליטו באומה החזקה בעולם ללכת על הזהב בכל מחיר ועל הדרך גם להראות לעולם כדורסל אמיתי מהו. לשם כך, נרתמו למשימה שחקני אן.בי.איי זניחים ושוליים כגון מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, צ'ארלס בארקלי, קארל מאלון ועוד. אלה אכן לימדו את העולם שיעור בכדורסל, ולקחו את הזהב בקלות תוך כדי תצוגות נפלאות, שהיוו למעשה את האטרקציה האמיתית של המשחקים האולימפיים באותה שנה.

ויראו האמריקנים כי טוב, והמשיכו לשלוח את התותחים הכבדים למערכות הבינלאומיות. זה עבד יפה גם באטלנטה 96 (כי אסור לפשל מול הקהל הביתי) וגם בסידני 2000 (כי כבר התרגלנו לזהב), אבל אז בעצם החלה נקודת מפנה. בסידני הגיעו נבחרות אירופאיות, לראשונה, למשחקים צמודים ביותר עם הסטארים מאמריקה: גם שאראס, המוכר לכל אוהד של לינור אברג'יל, לא טמן ידו בצלחת וכמעט וניצח לבדו את האמריקנים. היאנקים אומנם לקחו את הזהב, אך זה היה בשן ועין, והכתובת היתה על הקיר: העולם צמצם פערים, ובגדול.

בערך באותה תקופה החלה פלישה רצינית של שחקנים אירופאים למבצר הביתי, האן.בי.איי, והנהירה ההמונית רק נמשכה עם השנים. שחקנים כדירק נוביצקי (גרמניה), פז'ה סטויאקוביץ' (יוגוסלביה) ומאנו ג'ינובילי (ארגנטינה), אף הפכו לאול-סטארים מן המניין בליגה. אפילו שחקנים שכמעט ולא שיחקו באירופה התברגו במקומות ראשונים בדראפט (דארקו מיליצ'יץ, בחירה 2 ב-2003-04). כל זה הכין את הקרקע למפץ הגדול שאירע באולימפיאדת אתונה, ב- 2004.

האמריקנים, כהרגלם, שלחו למערכה העולמית את המיטב שהיה לאן.בי.איי להציע: אלן אייברסון, סטפון מארבורי, שון מריון ועוד רבים וטובים. בראש הפירמידה עמד אחד המאמנים המוערכים ביותר בליגה, לארי בראון. ולמרות שהחריקות נשמעו היטב כבר במשחקי האימון, האמריקנים עדיין האמינו שהכישרון ינצח את הקבוצתיות ברגעי האמת. אז האמינו.

הפסדים לספרד, ליטא (עם עוד הצגה של שאראס) וארגנטינה השאירו את האמריקנים מבוישים עם מדליית הארד(!) בלבד בידם, וגם זה הושג בקושי רק אחרי משחק הרואי של אייברסון. את הפנים של בראון, מארבורי ואייברסון, (משולש שהרבה להתכסח במהלך המשחקים) אחרי ההדחה בחצי-הגמר, לא ישכחו במהרה במולדת הכדורסל.

לאחר שהבינו שלא על כישרון לבדו יחיה האדם, ולאחר שגמלו בלבם שכישלון נוסף באליפות העולם הקרובה ביפן לא מתקבל על הדעת, התאספו מקבלי ההחלטות וטכסו עצה. הדילמה היתה ברורה: מצד אחד, העולם צמצם פערים, ולשלוח שחקני קולג' לא מנוסים למערכה ולקוות לטוב זה כבר לא לעניין. מצד שני, אסופה של כוכבים היום היא כבר לא מה שהיתה פעם, ומלחמות אגו בין המיליונרים הצעירים והמפונקים עלולות להחזיר את קטסטרופת אתונה.

בסופו של דבר, הוחלט על סוג של פיתרון ביניים: לא שחקני קולג' ולא אסופת כוכבים, אלא בניית קבוצה של ממש שתורכב משחקני האן.בי.איי. למחנה האימון בתחילת יולי האחרון התייצבו כעשרים שחקנים שנדרשו לעבור תהליך של מבחנים ומיונים, שבסופם ינופו כמה מהם.

אול-סטארים כאמארה סטודמאייר (שחזר מפציעה) כבר נופו, וכרגע נשארו בסגל 15 שחקנים. הטוויסט הוא, שביניהם ניתן למצוא שחקני אן.בי.איי 'אפורים' לכאורה, כגון בראד מילר, שיין בטייר, ברוס בואן, קירק היינריך וג'ו ג'ונסון. חובב כדורסל ממוצע, שלא ממש בקיא בכל שחקן ושחקן, יפלוט אינסטינקטיבית "מי?" לאחר קריאת השמות הללו. וזו בדיוק היתה הכוונה.

הרעיון הוא ליצור 'קבוצה' אמיתית, על כל המשתמע מכך. במקום לשחק עם חמישה כוכבים שכל אחד מהם ייקח את הכדור לבד וינסה לנצח את העולם בעצמו, יהיו על המגרש חמישה שחקנים שמשחקים ביחד. השחקנים האפורים יותר יוותרו על האגו לטובת הקבוצה, ויעשו את העבודה השחורה (הגנה, ריבאונדים, חסימות) בזמן שהכוכבים יעשו את שלהם בהתקפה. לשם כך גם נבחר מאמן המכללות האגדי מייק ששבסקי, עליו ידוע כי בכל הנוגע לבניית קבוצה, אין שני לו.

אז נכון, לברון ג'יימס, דוויין ווייד וכרמלו אנתוני עדיין ישאו ברוב הנטל ההתקפי, אך לפחות ההיררכיה תהיה ברורה. וזה חשוב כי המשימה תהיה קשה ביותר: 38 שחקני אן.בי.איי, (ביניהם סטארים כג'ינובילי, יאו מינג וטוני פארקר), מחולקים בין 15 נבחרות, יעמדו בין ארה"ב לבין הזהב. אבל הפעם לפחות, הביטחון של ארה"ב בזכייה בזהב מסתמך על קבוצה אמיתית, ולא רק על הדריבל של אייברסון (יפה ככל שיהיה).