הפסקת אש ערב מלחמה

הפסקת אש, שמחה בלב אצל כולנו, גם לבי שמח בקירבי לדעת שעכשיו אראה את קרובי, חברי ושכני חוזרים לביתם בשביל לחלוץ את נעלי הצבא שעל רגליהם ולהסיר את מדיהם הירוקים, למען ילבשו בגדים קלים יותר, נעימים יותר ויפים יותר. למען ינעלו נעלי נוחות למגע ולהליכה.

הרשו לי להרוס את החגיגה בלב. כי עם כל השמחה שיש בלב ישנה ודאות קשה. אנחנו שמחים על הפסקת האש אבל אסור לנו לשכוח שאנחנו ערב מלחמה. לא ירחק היום וזה בו יבוא. הפעם זה לא ימשך 6 שנים עד שנחטוף. הפעם זה לא יסתיים בטילי החיזבאללה. הפעם זה קרוב יותר מתמיד וזאת תהיה מלחמה, בדרום ובצפון כאחד.

לא קשה לראות מה קרה מאז "הנסיגה המסודרת" של אהוד ברק מלבנון 1. ברחנו משם תוך הבטחה מפורשת שלו שאם הם ירו עלינו כדור אחד אזי אדמת לבנון תבער. לא רחק היום, ואויבינו מדרום התחילו במלחמה שמשום מה נקראה "אינתיפאדת אל-אקצה". אינתיפאדה?! נשק, הם יורים והורגים ומחודש לחודש משכללים את אמצעי הירי שלהם. מה אינתיפאדה פה? זאת מלחמה עם צבא וכלי נשק חמים. זמן רב זאת כבר לא מחאה עממית עם אבנים. זאת מלחמה שעם השנים ועם החודשים רק מחמירה.

נאום "קורי העכביש" של נסראללה היה מדויק. אנחנו כמו כבשים. התרגלנו להרוגים בקרב האזרחים שלנו. הצבא יוצא למלחמה רק כאשר הצבא נפגע. וגם כשהוא יוצא, המפקדים מפחדים.

וממתי הצבא מגן על הצבא? צבא במדינה דמוקרטית צריך להגן על אזרחיו תוך כדי מסירות נפש של חייליו. אצלנו זה הפוך. האזרחים למדו להתרגל כי אין מה לעשות וצריך לחטוף בשקט, כי אסור שהצבא שלנו ינזק במלחמה בשמירה עליהם. נסראללה צדק בנאום "קורי העכביש" שלו. הוא היה יכול לקרוא לזה גם "מחשבות הכבשים".

הם ראו שהמדינאים שלנו מהססים הן במרחב הזמן, הן במרחב העוצמה. נסראללה יודע שיש בידנו עוצמת ירי גדולה ומפחידה. אבל הוא גם יודע שאין מי שיפעיל אותה. גם אסד הבן כבר ראה זאת מול עיניו והוא מדבר בהתאם. שלא תטעו, הוא מתכוון למה שהוא אומר. גם החאמס מרגיש שאפשר לחטוף חייל בלי שאסון גדול יפול לו על הראש, תשאלו את הניה, הרסו לו את הלשכה בזמן שהוא לא היה שם, ביג דיל.

לא ירחק היום ובו הפסקת האש הזאת עם החיזבאללה תהפוך למלחמה גדולה ומרה. אתם חושבים שאני פסימי? לא אני אופטימי. הפסימים שבינינו יאמרו לכן (ואולי בצדק) שחוץ מסוריה, חיזבאללה והחמאס גם מצרים הבינה עם מי יש לה עסק וגם היא תהיה שם.

כך או כך אולמרט בהתנהלותו הכושלת הביא (הביא - מלשון הווה) עלינו מלחמה קשה ומרה.