הקמפיין התקשורתי לטובת חיים רמון מסתייע בטענת "זילות" השימוש בחוק נגד הטרדה מינית. מייצגי טענה זו חרדים, לכאורה, לכבודו ולמעמדו של החוק ולטובת הנשים. הם טוענים שאם ייעשה בחוק שימוש מוגזם יבוא הקץ על סיכוייהן של נשים, הנמצאות בכפיפות למעסיק, מפקד, ממונה, ליהנות מהגנת החוק, כאשר "באמת" יזדקקו לו. האמנם?
מבקרי החוק, גברים ונשים, מדגישים עד כמה "החוק חשוב ועד כמה, לטובת הנשים, יש לשמור עליו מפני זילות". יש המתייצבים לצד חשודים "מפורסמים" בהטרדה מינית, וטוענים שלטובת מעמד החוק יש למתן את חריפותו.
במקרה של רמון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתבה שהתפרסמה במעריב, מתגייסות נשים מוכרות כדי לשכנע את הציבור שאיום חמור נפל על "חדוות הזוגיות והחיזור", ש"הגנת היתר" פוגעת במעמד האישה, ומטילות עלינו אימים בכך שמעסיקים (גברים כמובן...) לא יקבלו נשים לעבודה, כי יפחדו להעסיקן, מחשש תלונות שווא נגדם על "מחמאה" תמימה או תנועה מיותרת. בשורה התחתונה נאמר לכולנו: גורו לכם מהפמיניסטיות המטילות על כל הנשים כתם של קיצוניות מסוכנת.
על-רקע זה יש להדגיש כי קמפיינים, כמו הנוכחי, לטיהור שמם ולהיחלצותם מהדין המשפטי והציבורי של בעלי שררה ומפורסמים, כמו משה קצב, איציק מרדכי, דודו טופז ואחרים, משרתים אינטרסים סמויים במאבקי כוח של קבוצות הון ושלטון. עניין ההטרדה המינית הוא רק שולי בהם. בסופו של דבר, אם הדרישה לא מתמקדת בבירור העובדות וחשיפת תלונות כזב ובבירור קווי האפור והאדום של יישום החוק, הופך הדיון בחוק אמצעי להחלשה כוללת של המאבק לשוויון ומעמד האישה בחברה בכלל.
יתר על כן, השיח הציבורי בלשון מגדרית חד-צדדית, על נשים נפגעות וגברים פוגעים, הוא מעוות, גם אם היא תואמת את המציאות שבה גברים הם מפרנסים ראשיים, מרבית המעסיקים והממונים ומרבית הבכירים בשוק האזרחי והצבאי. החוק אינו מדבר על הטרדה מינית של נשים, אלא על ניצול לרעה של כוח ושררה, ללא אבחנה מגדרית. דיון מגדרי הוגן צריך לבחון את הנושא במונחים דו-מיניים. למשל, האם חברת כנסת שכפתה על העוזר הפרלמנטרי שלה חיבוק לא רצוי ונשיקה כפויה, שבה החדירה את לשונה לפיו, היא עילה לתלונה או לא. האם הערות שלה על החזה השרירי שלו, ואולי אף על אבר המין שלו, מצדיקות הגשת תלונה. כך אפשר לשאול ביחס לטענות על "חדוות החיזור" במקום העבודה: האם מדובר במעשה "לא נאה" או כזה שיש להעמיד בגינו לדין ולהרחיק מהתפקיד הציבורי? באנלוגיה הדוקה יותר למקרה של חיים רמון (בתלונה שבה אין מדובר במצב של יחסי מרות), האם מוצדק ששר צעיר ונאה יתלונן על אישה מבוגרת (נאמר בת גילו של רמון), שהפגין כלפיה חביבות, על כך שנישקה אותו, למורת רוחו, והחדירה את לשונה לפיו? האם לא הפגינו פוליטיקאים את מורת רוחם כאשר שפכו עליהם מים, לא רק תה רותח, ותבעו להעמיד לדין את הפוגעים בתחושת ביטחונם ויוקרתם?
כבודו ומעמדו של החוק ייבחן בבית המשפט ולא בלינץ' הציבורי המגוייס נגד חוק ההטרדה המינית. אם תוכח טענת השימוש בכוח כלפי המתלוננת, חיים רמון יואשם, בצדק, בשימוש לרעה במעמדו הפוליטי ובכוחו הפיזי כדי לממש, באופן לא לגיטימי, דחף מיני שלו.
