לפני 23 שנים הודיע מנחם בגין על התפטרותו. הייתה זאת מלחמת לבנון הראשונה שהביאה אל קדמת הבימה את "השכול הפוליטי" שהרחיק את בגין לביתו ברחוב צמח: הורים שכולים היו הראשונים לתבוע את פיטוריו, ספרו את "קורבנות" מדיניותו ותבעו דין וחשבון ציבורי ממי שהוביל את בניהם להיהרג "ללא סיבה" במלחמת אין ברירה שלומיאלית. נהרות של דיו נכתבו על התופעה, אשר ניצניה במלחמת יום כיפור וברוחה פעלו אורנה שמעוני וחברותיה ב-'ארבע אימהות'.
מתחת לחלון ביתו של בגין נוסד הדפוס: הפיכת השכול לפרמטר ציבורי על פיו ניתנת או נשללת לגיטימציה ממנהיגים, סימון אחראים מתוך הציבוריות הישראלית למות הבנים וכניסתם של הורים שכולים לזירה הציבורית כיזמים פוליטיים פעילים הזוכים לתהודה ציבורית, כאשר הם חודרים לתקשורת החברתית על כרטיס הכניסה של השכול.
המדינה, שמימיה הראשונים הפכה את הוריה השכולים לסלבריטאים מובילים הניצבים לצד מנהיגים בשלל בימות, מעוטרים במדליות ובמעמד ציבורי מועדף וזוכים להוקרת הממסד על שהקנו לבניהם את החינוך האידיאלי, המשיכה למעשה את המסורת אך שינתה את התכנים: הם הפכו מפרקליטי המדינה למנהיגי תנועות מחאה ומובילים אפקטיביים של שינויים פוליטיים דרמאטיים, ראשונים לסמן עיוותים ציבוריים ולדרוש שכר ועונש ממנהיגים כושלים.
הם זכו לניצחונות רבים. "איני יכולה יותר", אמרה גולדה, כאשר הסבירה כי התפטרותה מחויבת לנוכח מספר חללי המלחמה שהתברר רק שנה לאחריה. "איני יכול עוד", הבהיר בגין לאחר חודשים שבהם נכח השכול תחת חלונו, מסמן אותו כאשם וכאחראי לגרף נופלים ליניארי שעלה מיום ליום. הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון לא הייתה מתרחשת מבלי שהחלו אותה "מנהיגות דעה" ששכלו שם את בניהן "ללא סיבה", כשהן מבקשות לכפות משמעות על המוות המיותר תוך הפיכתו לאחרון מסוגו.
מקורביו של מנחם בגין, כמו של גולדה מאיר, לא חלמו כי הורים שכולים יהפכו דווקא אותם לסמל ולדוגמה להתנהגות ראויה ויתבעו ממנהיגי העתיד לאמץ את דרכם. כאשר לשכול הפוליטי כבר יש "מורשת קרב" מוצלחת בדמות הישגי עבר, במסגרתם אנסו הורים שכולים את מנהיגים ליישם ערכים ציבוריים של מדינה מתוקנת, להימנע מלהידבק לכסא החמים ולשלם מחיר אישי על שכול מיותר, חוזרים הורי מלחמת לבנון השנייה למורשת הקרב של זו הראשונה, כמו גם ליום כיפור, ומבקשים להזכיר לציבור, ויותר מכך לעצמם - כי הדבר אפשרי.
במדינה שבה אין תרבות של פיטורים לאחר כישלונות, סחבות ומחדלים - כמקובל בעולם המתוקן - באים הם ומסמנים לפחות חווייה אחת שעליה יש לשלם מחיר. הם ראויים להוקרה גם היום. עת הצטרפותם ל-'מגש הכסף' הם מוצאים כוחות לבצע תיקונים חברתיים על חשבון עיבוד האבדן והחיבוק הנדרש לתא משפחתי כואב. אין אחר שיעמוד בראש המחנה. נציגי המדינה מתעמתים, מתעלמים ובודאי ש- "לא מתווכחים עם הורים שכולים" תוך סימונם כמקרה פתולוגי הפועל מתוך הרגש והכאב, שוכחים את מנחם בגין הדמוקרט, שמלבד חששו לשנתה של רעייתו בשעות הצהריים, אסר על מפקדי המשטרה לפנות את העומדים תחת חלונו והורה ליחיאל קדישאי, מזכירו האישי, לאפשר לכל אחד מהם להפגש עימו בלשכת ראש הממשלה בכל שעה שרק יחפוץ.
אל למנהיגים להלין כי "הגולם קם על יוצרו". נזכיר להם לא רק שאין להתעלם מטיעוניהם של "האזרחים הנעלים", אשר במידה והיו מצדיקים את השלטון היו נישאים על כפיים, אלא את העובדה כי להורים השכולים היסטוריה מרשימה במסגרתה הוחלפו כאן קואליציות, התפטרו ראשי ממשלה ובוצעו שינויי מדיניות מפליגים. מנחם בגין לא יהיה ככל הנראה "מורשת הקרב" האחרונה של השכול הישראלי.
