קיר הברזל, בלי קיצורי דרך

אריאל שרון יהיה, כנראה, ראש הממשלה גם לאחר הבחירות הכלליות שתתקיימנה ב-28 לינואר. אולם כל מי שעיניים לו בראשו, צריך לדאוג כבר מעכשיו. ההבטחה של אריאל שרון לנסות ולהקים 'ממשלת אחדות' עם מפלגת העבודה, שראשיה לא למדו, ככל הנראה, דבר ולא שכחו דבר, היא, כשלעצמה, בבחינת רעה חולה. אולם כאשר מחברים לכך את הבטחתו-הסכמתו של אריאל שרון להקים 'מדינה פלשתינית' כחלק מן ה"פיתרון הכואב", יש להתחיל להתארגן לקראת שבר גדול מאוד בעם היהודי, שעלול להביא, חלילה, לחיסולה הפיזי של מדינתו העצמאית.

אריאל שרון איננו דוד בן-גוריון, אולם השיטות שלו מתחילות להזכיר את אלה של מנהיגי המחנה הבולשוויקי בשנות ה-30' וה-40'. הליכה על הסף - והצגתו של כל מי שמתנגד למדיניות 'ההבלגה' של ההנהגה כ'פורש' או כ'בוגד'; ועל אלה, כידוע, 'מותר' לירות ב"תותח הקדוש".

חבל שאני נאלץ לדבר במושגים כה לא-סימפטיים על מי שזכויותיו כה רבות בביצור מעמדה של מדינת ישראל. אולם דומה שכבר לא נשארו הרבה ברירות. אריאל שרון פשוט מפחיד אותי. גילו המתקדם בוודאי מדרבן אותו להילחם, הפעם, על האופן שבו הוא יצטייר בדפי ההיסטוריה - ולא על שמירה על כל מה שבשמו ולמענו נהרגו עשרות אלפים מאז ראשית ימיה של שיבת ציון.

חבל שהגענו עד הלום, אולם אם גם מנהיג המחנה הלאומי מדבר על 'מדינה פלשתינית', כשברור לכל שזו תהיה מדינת טרור לכל דבר, ושהשטחים שיהיו בריבונותה ישמשו קרש קפיצה להמשך המאבק במדינה היהודית עד לחיסולה המלא, אז לאן כבר אפשר להוליך את הבושה?

כלום אריאל שרון לא מבין שאת גבולותיה הריבוניים של 'המדינה הפלשתינית' הוא לא יוכל לחצות כמו שהיום עושה צה"ל כל אימת שהוא מבקש לתפוס/לחסל מחבלים-מתאבדים? האם אריאל שרון לא חושש מפני הבריתות הצבאיות ש'המדינה הפלשתינית' תכרות עם מדינות כמו עירק או אירן, מה שיציב בפאתי ערי השפלה צבאות זרים, ויאפשר לחוליות טרור לירות בטילים לעבר מטוסים ממריאים בנתב"ג? האין אריאל שרון מפחד מכלי הנשק הארטילריים שיוצבו במרחק קילומטרים ספורים מנתב"ג או מ'זכות השיבה' אל תוך 'המדינה הפלשתינית' - מצב שיעמיד מאות אלפי ערבים על גבולותינו המזרחיים, מבעבעים ו'גולשים' אל תוך בתינו?

את השאלות האלה, מתפקדי הליכוד, כנראה, אפילו לא שאלו את עצמם. רבים מהם, מן הסתם, כבימים עברו, בשעה שראשי מפא"י שלטו בכיפה, בימי המאבק בבריטים, פשוט שמים את מבטחם בראשי ה'יישוב' דהיום, מתוך הנחה שהיא, לעתים, מטומטמת עד כדי בחילה, שמי שיושב ליד הגה השלטון בוודאי יודע טוב מה הוא עושה.

זה לא היה נכון בזמן שמנהיגי מפא"י שיתפו פעולה בקלות דעת מרושעת עם מחוללי 'הספר הלבן', וזה לא היה נכון בשעה שפרנסי מפא"י הנהיגו בזחיחות עלובה את מדינת ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים הזכורה לרע, וזה לא היה נכון כאשר יורשיהם האידיאולוגיים, הבייליניים לסוגיהם השונים, בלבוש פוליטי כזה או אחר, הוליכו בעזות מצח ובארוגנטיות חצופה את 'אסון אוסלו'. זאת אותה אידיאולוגיה ביילינית רעה - ועכשיו צריך להתנער ממנה, פן בבוא היום יירשם כל מי שתמך בה בספר קורות הימים כמי שהביא על העם היהודי את הגדול באסונותיו; גדול הרבה יותר מזה שאירע לו בעת שהנאצים קמו עליו להכחידו.

אריאל שרון, אולי, תאב שלטון הוא, ככל אלה שבאו מבית היוצר של 'מחנות השמאל'. אבל הוא בוודאי איננו רוצה להיאסף אל אבותיו, כמי שגזר כלייה על ה'בית השלישי' ושילח את העם היהודי לעוד אלפיים שנות גלות.

הוא אף אינו רוצה, ללא ספק, להידמות לכל אותם דמויות נלעגות, חרצופיות, שמחפשות את 'השלום' במוקטעה של רב המחבלים.

תורת 'קיר הברזל' של זאב ז'בוטינסקי היתוותה את הדרך לדו-קיום עם הערבים. קיצורי דרך לא יועילו. מי שיחפש אותם - יכשיל את כולנו.