בעיית הנציג של עמיר פרץ

דומה שכל עם ישראל הביט בתמיהה, בייחוד לאחר המהלכים של המלחמה האחרונה, על עצם העובדה שהחלטות גורליות הנוגעות לגורלו, מוחזקות שבויות על מזבח האגו של עמיר פרץ.

כמה ימים לאחר המלחמה, ישב פרץ עם הקבינט הביטחוני ועם בכירים במטכ"ל כדי לשמוע את תוכניתם האסטרטגית ולאשר/לא לאשר אותה. אחר נשמע מתבטא, כי "המהלכים שיהיו מחר- אני עשיתי אותם".

לאחר שמונה כשר ביטחון נצפה בתקשורת מתקשר לאישתו, והיא כלא מאמינה שומעת שהוא נהיה "שר ביטחון" והוא מדווח לה כתלמיד שזה עתה נתקבל לכיתת המצוינות של בית הספר "כן, כן, אני שר הביטחון".

כל הניסיונות במפלגת העבודה ליזום את העברת עמיר פרץ מתפקיד "שר הביטחון" אל תפקיד צנוע יותר אך מעשי יותר עבור בנתוניו, קרי תפקיד חברתי, נתקלים בחומה אטומה.

כולנו יודעים, שמים לב, מרגישים חזק, כי 'משהו אינו כשורה כאן' - בטחונה של מדינה שלמה מוחזק שבוי בגחמות האגו של עמיר פרץ: יותר חשוב לו להחזיק בטפיחה זו על האגו שלו, קרי במשרת 'שר הביטחון', מאשר להודות ולעזוב תפקיד אשר אינו מיומן לו - תפקיד ביטחוני אשר בו אין לו כל ניסיון וידע. זה היה בולט בימים הראשונים לכהונתו ובולט ביתר שאת גם היום: שום אמירה עצמאית המעידה על ידע לא נשמעה מפיו של עמיר פרץ, אלא רק אמירות כלליות ומעורפלות אשר כל אחד היה יכול להגיד בנסיבות אלו, בהקשר של "הביטחון".

החלל שנוצר שם

מצב של "היעדר שר ביטחון" במשבצת 'שר הביטחון' הביא כבר עם מינויו לחשש כי גורמים צבאיים מיליטנטיים ינסו להשפיע, היכן שחסרה ההשפעה של שר ביטחון מיומן, מחד, ומאידך, גורמים עוינים לישראל ינסו "לבחון" את (ח)סר הביטחון החדש הזה. למעשה, שני הדברים כאחד קרו; את החלל אשר השאיר עמיר פרץ במשבצת תפקיד (ח)סר הביטחון, מילאו שני גורמים: נסראללה, מחד, שהחליט לבצע את ההתגרות שלו דווקא עכשיו, ודן חלוץ מאידך, אשר החליט כי כאשר אין מנהיגות ביטחונית מבינה, זה הזמן לפרוש את כלי המשחק הביטחוניים-צבאיים שלו על שולחן המגרש הפוליטי (כי למעשה יש שם דחליל, ולא גורם-שומר סף החלטי).

בעיית הנציג של עמיר פרץ

במונחים מתחום דיני החברות, ההתעקשות של עמיר פרץ להישאר בתפקיד מטעמי מקפצה-לראשות-הממשלה (או בביטוי אחר: קרייריזם והילה אישית, יוקרה, מעמד ועוד) מהווה מיצג מובהק של 'בעיית נציג'. מהי 'בעיית הנציג'? כאשר הדירקטוריון אינו ממלא את שליחות בעלי המניות נאמנה, הרי לנו 'בעיית נציג'. כאשר בעלי-מניות-הרוב פועלים בניגוד לאינטרס של החברה, ומקפחים בתוך כך את בעלי מניות המיעוט, וכל זאת בשביל הטבות לעצמם ולמקורבים להם, הרי לפנינו 'בעיית נציג'; בעיית הנציג כשמה כן היא: היא 'באג' בקיום חובת השליחות וחובת הנאמנות של הנציג כלפי האינטרס של מי שהוא מייצג. אי לכך, הנורמות אשר חלות על הפיתרון של הבעיה, לקוחות מתחום דיני השליחות והנאמנות.

במקרה הזה פרץ, כאיש פוליטי, נשלח ע"י הציבור בכדי למלא תפקיד חברתי, ובפועל הוא מנצל את המעמד של היותו ראש הסיעה השנייה בגודלה בכנסת כדי להתעלם מאי-התאמתו לתפקיד שר ביטחון, וכדי לקדם את עצמו לקראת רשות ממשלה; הוא נשלח ע"י הציבור אל הממשלה כדי לקדם אג'נדה חברתית אשר בשמה הבוחרים שלחו אותו לנציגות העם (הכנסת, ומן הכנסת, כמתחייב בשיטת הממשל שלנו- לממשלה) אך למעשה, יותר חשוב לו לקדם את עצמו אישית מאשר לדאוג לכלל הציבור.

"המפלגה איבדה את רוב האשראי שקיבלה מהבוחר כבר במהלך המשא-ומתן הקואליציוני כשלא ביקשה לעצמה שום תיק חברתי, למעט החינוך. את מה שנותר איבדה במלחמה, כשלא דרשה למנות שר רווחה, ולו במינוי זמני".

רותי סיני, מתוך מאמר מיום שישי, 25 לאוגוסט 2006, "אולמרט מחכה לרביץ".

עמיר פרץ היה יכול להיות שר תמ"ת מצוין, וכל זאת - אילמלא היה לוקה בחטא הידוע מן הטרגדיות היווניות - חטא היוהרה והגאווה, תוך התעקשותו לקבל את תפקיד שר-הביטחון.

'בניגוד לאשראי'- זוהי בדיוק הליבה, המהות, של בעיית הנציג, נציג אשר נבחר לשם X ועושה לעצמו או למקורביו.

ויעשה לביתו

עמיר פרץ עושה לעצמו, הן משום שמה שבעבורו הוא מקפצה לרשות הממשלה, עבורנו זה הביטחון של המדינה. עמיר פרץ התעקש על תפקיד שאינו מתאים, מטעמי מוניטין, מוניטין שלו.

המשפט הקנייני רואה במוניטין נכס קנייני, וכך למשל במשפטי חלוקת רכוש של בני זוג או במשפטים העוסקים בחישוב יכולת השתכרות עתידית (כאשר זו אובדת בתאונת דרכים למשל) מוניטין נמדד בערכים מספריים של שווה-ערך-לכסף. יוצא אם כן, שעמיר פרץ נוטל מן הציבור שווה-ערך של כסף, נכס קנייני, בהתעקשותו לאחוז במשבצת שר הביטחון.

במאמר מוסגר, כבר בימיו בהסתדרות היתה לעמיר 'בעיית נציג' קשה: הוא נבחר כדי לייצג את העובדים החלשים, בפועל התעלם כליל מעובדי הקבלן (בין היתר משום שההסתדרות מעסיקה עובדי קבלן) ודאג אך ורק לוועדים של העובדים החזקים.

אז לתומי (וגם לתומם של רבים) סברתי כי "כשיגיע לרשות הממשלה" ידאג לנושא החברתי, שכן 'ינוח על זרי הדפנה' ולא ירצה להתקדם יותר (סברתי, כמו רבים, שעד אז דאג אך ורק לוועדים החזקים מכיוון שרצה להתקדם למעמד ראש הסיעה השנייה בגודלה בכנסת).

למעשה 'טרם הגיע לזרי הדפנה', וכמו תפקיד יו"ר ההסתדרות בעבורו, גם התפקיד של ראשות הסיעה השניה בגודלה בכנסת הוא שוב מקפצה לתפקיד יותר גדול (ראשות הממשלה) ועל כן - שוב האינטרס של הציבור מושם בצד "באופן זמני", "עד שיגיע אל תפקיד המיוחל".

ואם ככה היו מתנהגים בחברה מסחרית?

לו נושא משרה בחברה פרטית או ציבורית היה מתנהג כך, הוא היה נתבע בגין הפרת חובת אמונים ו/או הפרת חובת מיומנות וזהירות, וביהמ"ש, באם בעלי המניות היו פונים אליו, היה נוקט צעדים כדי לרסן את השפעת מעשיו על התוהו-וווהו שפשט בחברה; בפסק הדין גליקמן (ע"א 677/76 ל. גליקמן בע"מ ואח' נ' א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ פ"ד לב(2) 281 ) בעלי מניות המיעוט בחברה פנו לביהמ"ש כדי שזה יאסור על בעלי מניות השליטה לבצע אקט אשר פוגע באינטרסים שלהם, כאשר בין היתר נטען (והטענה הזו הוצדקה ע"י ביהמ"ש) כי בעלי מניות הרוב, במקום לחלק דיבידנדים לכלל בעלי המניות, ובתוכם בעלי-מניות-מיעוט, תורמים למוסדות שונים, וזאת כדי לפאר את שמם, קרי, משתמשים בנכסי החברה כדי לרכוש להם מוניטין.:

"על תרומה נכבדה למוסד ראוי ניתן רק לברך, אבל מאידך היה הרבה יותר נאה לו התרומה ניתנה על-ידי המערער מס' 7 בעצמו מכספו הוא או אפילו מכספי אותם בעלי המניות שרצו בזה, אולי לאחר חלוקת דיבידנד, ולאו דוקא מכספי החברה כאשר התרומה באה לפאר ולהנציח את שמו של אחד מבעלי המניות של קבוצת המערערים, ובתרומה זו ישנם גם כספים שמבחינה מוסרית הם כספי המשיבה, וזאת כאשר במשך 12 שנה לא זכתה המשיבה לקבל כל דיבידנד, וכפי שכבר נאמר אין לה גם נציג בהנהלה ואין היא נהנית מהטבות כגון שכר, הוצאות וכו'".. (מתוך פסק הדין).

גם הוא, עמיר פרץ, מנסה 'לפאר שמו' באמצעות היאחזות בקרנות המזבח של משרד הביטחון, תוך אי התחשבות באינטרס של מדינת ישראל שיהיה לה שר ביטחון מיומן.

זאת ועוד: דירקטור חיצוני בחברה ציבורית, למשל, מכוח ס' 240 (א1)(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, חייב להיות "בעל כשירות מקצועית או בעל מומחיות חשבונאית או פיננסית".

שר מקצועי, להבדיל מפוליטי (אשר בחירתו, או כפי במקרה דנן, התחייבותו לתפקיד, נעשתה משיקולים של כבוד ויוקרה, כלומר פוליטיקה של יוקרה גרידא) הולם יותר את עיקרון הפרדת הרשויות: גם כך, עצם העובדה שחברי הממשלה ממונים מתוך הכנסת, יש בה טעם לפגם מבחינת עיקרון הפרדת הרשויות: על כן, היות ששר שהוא חבר כנסת מהווה פגיעה בעיקרון הפרדת רשויות, יש למזער את הפגיעה ע"י מינוי לשר את מי שכשיר לכהן כשר בתחום.(ראה ערך, בנימין נתניהו כשר אוצר, אשר הציל את המשק מקריסה, אם כי בחירתו היכן לקצץ ראויה לכל גינוי).

הממשל בארצות הברית מקפיד מבחינה זו הרבה יותר על עצם עיקרון הפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת למחוקקת: השרים בארצות הברית הם אנשים מקצועיים הממונים בידי הנשיא מכוח מקצועיותם: הפער ברמה וביכולת אשר נצפו בצורה כ"כ צורמת במפגשים בין קונדוליזה רייס לבין עמיר פרץ, אינו אלא תוצר של הסדר זה בארצות הברית.

קל וחומר במשפט הציבורי

עולה כאן עוד סוגיה חשובה: הכיצד זה, שבמדינה דמוקרטית, מאבקי כוחות אשר רגליהם נטועים בעסקנות פוליטית, ואשר מדשדשים עמוק בביצה של שיקולי כבוד ויוקרה, מסכלים את כוונת הציבור? הרי הציבור בחר בעמיר פרץ על ה'טיקט' החברתי, כיצד איפה קיבל הציבור 'בדלת האחורית' משהו שלא רצה? התשובה היא שלו הכללים המחמירים בנוגע לחובת השליחות והנאמנות מדיני החברות או מכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין היו חלים על המשפט הציבורי, זה לא היה מתרחש.

הכיצד? ס' 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 עוסק בחובת האמונים, של נושא משרה כלפי החברה וקובע בין היתר כי:


254. חובת אמונים

(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה -

(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;

(2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;

(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;


לו היינו מחליפים את 'עסקה בחברה' ב'עסקה פוליטית' הרי שהתוצאה של 'עמיר פרץ = שר הביטחון' לא היתה מתרחשת. כך למשל ס' 254(1) לחוק החברות מדבר על האיסור לנצל הזדמנות עסקית של החברה "כדי להשיג טובת הנאה לעצמו" - אם נעביר איסור זה אל המשפט הציבורי בשינויים המתחייבים, הרי ברור שעמיר פרץ 'השיג טובת הנאה לעצמו' (קרש קפיצה לרשות הממשלה), בהתעקשותו להיות שר הביטחון.

נכון, כל מי שאי פעם מונה למשרת שר ביטחון ידע אודות הטמון בה כקרש-קפיצה-לראשות הממשלה, אך עם זאת - היה מיומן. אך כשכפות המאזניים נוטות באופן כה מובהק לטובת 'שיקולי קריירה', תוך השמטת 'טובת הציבור' משהו פה פגום מאד.

זאת ועוד, ס' 193 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, העוסק בחובת בעל שליטה וכוח הכרעה בחברה לפעול בהגינות, קובע בס"ק (א)(2) שלו כי החובה חלה על "בעל מניה היודע שאופן הצבעתו יכריע בעניין החלטת אסיפה כללית או אסיפת סוג של החברה", ובס"ק (א)(3) שלו כי החובה תחול גם על "בעל מניה שלפי הוראות התקנון יש לו כוח למנות או למנוע מינוי של נושא משרה בחברה או כוח אחר כלפי החברה". עמיר פרץ, שהתעקש על תפקיד שר הביטחון, לו היה בעל שליטה בחברה (כפי שהיננו, בשינויים המחייבים למשפט הציבורי, ראש המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה, קרי בעל כוח), מתעקש למנות מישהו ממקורביו או את עצמו למרות חוסר מיומנות, לתפקיד מפתח, היה נחשב כמפר את חובת ההגינות כלפי החברה.

גם בתחום מובהק של דיני השליחות והנאמנות, ביחסי עורך דין לקוח, עורך דין אשר לוקח על עצמו תיק שאינו יכול לבצעו, הן מפאת קוצר זמן והן מפאת ניגוד עניינים, פועל בניגוד לכלל 14(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו: אם נשאיל את הכלל הזה לתחום העסקות הפוליטיות שבמשפט הציבורי, הרי שהתעקשותו של עמיר פרץ על תפקיד שר הביטחון לוקה בניגוד עניינים (המוניטין שלו מוטל על כף המאזניים לעומת בטחון המדינה, והוא בחר במוניטין של עצמו על פני בטחון המדינה, כאשר היו אחרים בסיעתו אשר יכלו למלא את התפקיד הזה בהרבה יותר מיומנות).

לכאורה, אם במשפט הפרטי והמסחרי של דיני החברות חלות נורמות כה מחמירות לעניין חובות שליחות ונאמנות, הגינות ותום לב, קל וחומר חובות אלו צריכות לחול, ברמת הדיקות כזו, במשפט הציבורי.

נכון, במשפט הציבורי חלים כללים מחמירים מאוד לגבי איסור ניגוד עניינים, טוהר מידות וכו', אבל עם זאת, לבד מן הנורמה הכללית של איסור ניגוד עניינים, אשר מופעלת מאוד מאוד בזהירות בידי ביהמ"ש (אשר חפץ, בניגוד לרושם אשר נוצר בציבור, למעט ככל האפשר בהתערבות בענייני גועליציה), אין בנמצא נורמה ספציפית האוסרת על ראש סיעה לקבל תפקיד של שר, אשר כלל אינו מתאים לו, מטעמי יוקרה-אישית גרידא.

ייתכן שזה בגלל שלמרות שבמוצהר נורמות ההימנעות מניגוד העניינים במשפט הציבורי יותר הדוקות, בפועל הן הדוקות יותר בתחום דיני החברות, היות ומי שהדברים הנוגעים להם בדיני החברות הם אוכלוסיה מחוזקת ושבעה (כזו שמחזיקה במניות), להבדיל מתום המשפט הציבורי, אשר מושא הפעולה שלו הוא אוכלוסיה, אשר הינה מוחלשת ברובה הגדול (הציבור הרחב, אשר ככל שמתרחבים הפערים החברתיים, פחות ופחות נגיש לבציעת עוגת-ההשפעה הפוליטית).

YES LOGO: עמיר פרץ כלוגו וכמותג בעיני עצמו ("שנסראללה לא ישכח את השם 'עמיר פרץ'")

דומה כי לתרבות הטלנובלות השפעה לא מבוטלת כלל על המחדל שנתרגש כאן, מחדל שבו תאבי השררה הגיעו לראש הפירמידה בשל 'כשלי השוק' של הדמוקרטיה; בקדימה: כשל השוק הוא אי-קיום בחירות מקדימות דמוקרטיות למוסדות המפלגה, כך שיצא שמס' 2 במפלגה, הוא מי שמונה במפלגה אשר בה מינויים באים-במקום בחירות מקדימות, וצירוף מקרים בלבד הוא זה שהביאהו אל פאתי רשות הממשלה; במפלגת העבודה עמיר פרץ השיג את משרת שר הביטחון אודות ללאקונה נורמטיבית באשר ליו"ר סיעה אשר מתעקש על תפקיד שכלל אינו הולם את כישוריו, אך ורק משיקולי כבוד.

תאבות שררה יוקרה ותפקיד הביאה לראש הפירמידה שני אנשים בלתי מתאימים (מקרה "פיטרי" מובהק).

דומה כי תרבות הטלנובלות, שם מועלים על נס ערכים של קידום אישי ועלייה במעלה ההיררכיה של מקום עבודה כלשהו, היא שהשפיעה על עמיר פרץ (בלא מודע) להתעקש על תפקיד אשר כלל אינו מתאים לו, מטעמי יוקרה גרידא; עלילות של טלנובלות לעולם נסובות על איש/ה אשר חותר/ת להגיע לתפקיד מפתח במשרד הפרסום/יחצ"נות שבו היא/וא עובד/ת באמצעות תככים, מזימות, ורומנים רומנטיים עם כל מי שאפשר בצמרת המשרד.

התרבות הזו (של הטלנובלות) משדרת לאנשים כי הערך האישי שלהם נמדד עפ"י מקומם בהיררכיה, וכי אדם צריך לשאוף להתברג כמה שיותר גבוה.

כפרפרזה על הביטוי המפורסם NO LOGO, הייתי אומרת שעמיר פרץ הינו YES LOGO: "שנסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ".

הגם שהוא נתפש כסוציאליסט ובעיני המגנים אותו אף כבולשביסט, למעשה הוא התוצר המובהק בהא הידיעה של תרבות הקפיטליזם: מקריב את טובת הציבור על שיקולי קידום אישי של עמידה על קרש-קפיצה לרשות הממשלה (משרד הביטחון), ולעזאזל עם 'כמה שהציבור יוצא נפסד מזה'.