דומה כי בעקבות מלחמת לבנון כולם עוסקים בהפקת לקחים; כל אחד והלקחים שלו. יקצר המצע מלמנות כאן את כל הלקחים שפורסמו בכלי התקשורת השונים, מה גם שמעולם לא הסכים הח"מ לשמש כרוכל המרכז פרטים שונים ומשונים כדי להציגם לראווה. כדרכנו, ננסה לבחון את המימד העקרוני, ונסתפק בכך.
'הפקת לקחים' כמו הסברה, לעולם מתקשרת לכשלון. או כפי שאוהבים לומר היום, כדי לא להיחשד כמי שמודים בכשלון, לכשלים; כשלים תיפקודיים/ניהוליים/מערכתיים/פיקודיים שנתגלו בהקשר מסויים.
כשלים זה מונח סטרילי, לא מחייב מסקנות אישיות. זה לא שהמתפקד נכשל, רק שהיו כמה כשלים בתפקודו. שיחדש במיטבו.
והנה לקח אחד משלנו: בשבוע שעבר, הכותרת שנתתי למאמר לא התחברה לתוכן המאמר. אינני יודע אם מישהו מהקוראים הבחין בכך, אבל במאמר לא הוזכר שום גג שיש לרדת ממנו, כלשון הכותרת. להגנתי, אני יכול לספר כי היתה כוונה לקשר את הדברים לגג שנזכר בפרשת השבוע שעבר (כי תצא, כב, ח) אבל העניין נשמט עקב היסח דעת כתוצאה מהפסקת חשמל ממושכת מדי באמצע כתיבת המאמר.
ומה המסקנה? אין מסקנה. טוב, זה לא עד כדי כך עקרוני. בסה"כ לא קרה שום נזק, ואפשר אפילו להתפלפל (פילפול של שקר), ולהוכיח שמתוכן המאמר ניתן להבין באיזה גג מדובר. היה כשל אבל לא כשלון...
רק שהמלחמה שלא הוכרזה מול החיזבאללה בלבנון, אינה איזו כותרת שגויה במאמר פילוסופי. בנושא המלחמה, הלקחים חשובים עד עקרוניים. חיי יהודים רבים, וגם להבדיל חיי לא יהודים, אולי רבים יותר, עתידים להיות מושפעים באופן ישיר ועקיף, מיידי וארוך טווח מהלקחים שמפיקים או לא, ממה שקרה.
דומני, כי המשותף לכל מפיקי הלקחים הוא ההתמקדות במיידי, בעניינים שניתן לסווגם כטכניים, תוך התעלמות מוחלטת משורשי הכשלונות, מן המהותי. עוד לא ראיתי איש אחד שמדבר על הפן הזה, המהותי, במסקנות שהוא מסיק, בדרך כלל בנחרצות שאין אחריה עירעור.
פרשת השבוע שלנו פותחת בפסוק:
[א] וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
תוכנה של הפרשה בכללות הוא חידוש הברית שכרת ה' עמנו בהר סיני והנחיות כיצד לשמור את הברית בינינו לבין ה' אלוקינו, כך שלא נאבד את האחיזה בארץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
על חלק מההוראות הכתובות בפרשה, דיברנו בשנים קודמות. הנושא שעליו לא דיברנו עד עתה בהקשר לכתוב בפרשתנו, הוא כיצד נתמודד עם אויבים אשר עלולים לנסות לנשל אותנו מאחיזתנו בארץ.
ובכן המצב האידיאלי הוא שאין בכלל מלחמות כי אין אויב המנסה לפגוע בנו. זהו מצב בו מקיים ה' את הבטחתו (ויקרא כ"ו): [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.
איך זוכים למצב כזה? על כך משיבה פרשת השבוע שלנו (דברים כ"ח):
[י] וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ. כדי שזה יקרה, צריכים רק לשמור את הברית שבינינו לבן ה' אלוקינו.
כל המצוות הן חלקים מן הברית הכרותה בינינו לבין ה', אבל יש מצוות שאיכותן העצמית, זו שקבע להן מצווה המצוות היא כוללת. במצוות אלה אין כשלים, יש חלילה כשלונות.
אלא שכידוע, המציאות היא שאנחנו די נסחפים אחר הנאות הרגע, גם אם זה לא ממש מתיישב עם פרטי הברית שכרת ה' עמנו. אין זו תופעה חדשה כמובן וכבר בתורה אנחנו מוזהרים שוב ושוב מפני היסחפות כזאת, מפני כשלון בשמירת הברית. מוזהרים ונכשלים. זה לא כשלון, אנחנו מרגיעים את עצמנו, זה רק כשל; מקומי, זמני, לא כשלון.
באה פרשת השבוע ומבהירה חד וחלק: הצטברות של כשלים סופה שתגיע כדי כשלון כללי; וחוץ מזה, יש תחומים, חריגים אמנם, שמעידה בהם פירושה כשלון כולל. תחום כזה הוא, למשל, הברית על הארץ.
מי מנצח ומי מפסיד?
בויכוח שאינו נגמר אם ניצחנו או לא בלבנון, דומה כי הנחת היסוד של חלק מן המשתתפים בויכוח היא שאם צד אחד נכשל, הצד השני הצליח. עכשיו מתחילים למנות את הנקודות, את הכשלים, ומגיעים למסקנה המבריקה של הרמטכ"ל: ניצחנו בנקודות, לא ב"נוק אאוט". לא אחרוג ממנהגי ולא אומר מהי דעתי על מסקנה זו, אבל לענ"ד, מה שקרה כאן הוא ששני הצדדים נכשלו.
אנחנו נכשלנו! אפילו לשיטתם של ראש הממשלה וכל הסובבים אותו, היתה כאן הצטברות של כשלים רבים, וכנ"ל, כאשר יש הצטברות כזאת, זהו כשלון מלא. ואין להסיק מכך כי החיזבאללה הצליח. אדרבה, נראה לי שמבחינתו זהו כשלון מוחלט, עד כדי התחלת הסוף שלו.
אנחנו נכשלנו והשאלה היא מה עושים הלאה, איך ממשיכים? האם נצליח להפוך את הכשלון הנוכחי למנוף שיגביה אותנו אל עבר הצלחות מכאן ואילך? ובכן, ככל שמדובר במערכת הנוכחית, ככל הנראה התשובה היא שלילית בהחלט, למרבה הצער.
דומה כי לא אחדש דבר לאיש וגם אף אחד לא יתווכח אתי, אם אקבע כי כל מה שמעניין את קברניטינו היום, ובימי המלחמה האחרונה בינתיים, הוא שרידותם האישית. הם נלחמים בכל כוחם לשרוד בתפקידיהם השונים ולפעמים מתעוררת השאלה: למה להם? מה הם צריכים את הצרה הזאת? הרי לכאורה אם לא היו שם, היה להם כל כך הרבה יותר טוב.
זה מזכיר לי סיפור שקראתי לפני זמן רב: יהודי הגיע לעיירה כלשהי לקראת החגים וכמקובל אצל יהודים, התארח אצל אחת המשפחות. האורח לא הכיר את מארחיו ולא ידע דבר על מעמדם בקהילה. כדרכם של יהודים, במהלך החג בילו שעות בבית הכנסת ושם היה האורח עד לנזיפות חריפות שהופנו כלפי מארחו, ואף לחרפות וגידופים.
שאל האורח את מארחו לפשר הביזיונות המוטחים בו מכל עבר, ונענה כי הוא, המארח, משמש כגבאי האחראי לחלוקת הכיבודים למתפללים, ואלה מגדפים אותו בטענה שקיפח אותם ומנע מהם את הכבוד המגיע להם. אז בשביל מה אתה צריך את זה? שאל האורח. התפטר וזהו. שיחפשו גבאי אחר.
ומה עם הכבוד, זה לא מספיק חשוב? השיב הגבאי המכובד.
קשה לוותר על הכבוד בכלל ועל זה הנלווה לשררה בפרט. אבל זה בדיוק מה שמורה לנו פרשת השבוע לעשות כדי לזכות לרשת את הארץ:
(דברים כ"ו) [יז] אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.
הֶאֱמַרְתָּ זו מלה יחידאית, אין עוד כזאת בתנ"ך. זה יכול להיות מלשון צמרת, אמיר, כפירושו של רש"י ויכול להיות אמירה כפשוטה, כפירושו של האבן עזרא. בין כך ובין כך, מדובר בקשר ישיר וחי בינינו לבין הבורא יתברך. הקשר מתבטא בכך שבחרנו את ה' להיות לנו לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. קשר שתוצאתו היא:
[יח] וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו.
הֶאֱמִירְךָ זו הטיה של אותה מלה יחידאית, ותוכן הפסוקים מדבר בעד עצמו; בכל מקרה אנחנו במרכז ההתעניינות העולמית; השאלה אם לחיוב או להיפך, תלויה בסוג הקשר שאנחנו שומרים עם הרבונו של עולם. כאשר הקשר הוא חיובי, וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו, התוצאה היא:
[יט] וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
במצב כזה אין שום צורך בהפקת לקחים מן הסוג המככב במקומותינו מזה כמה שבועות. גם לא מתעוררת השאלה מי ניצח ומי הפסיד, כי אין מלחמות במצב כזה, כנ"ל.
הכשלון בלבנון נועד לפקוח את עינינו; להוביל אותנו למסקנה שחייבים להחליף דרך וכיוון. אם נעשה זאת, נרוויח הרבה מאד מכישלון זה. פרשת השבוע מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת וגם מספרת לנו מה יקרה אם חלילה לא נשנה כיוון ודרך.
הודו לה' כי טוב, כי בחסד חנם העניק לנו הזדמנות להתפקח. הבה ננצל את ההזדמנות ונשוב לנתיב שמראה לנו פרשת השבוע, למודעות שהכל מאתו יתברך (דברים כ"ו):
[ט] וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ואז יתקיימו בנו, בכל אחד ואחת מאתנו, כל הברכות הכתובות בתורה ובנביאים כולל שלום מוחלט ונצחי.
ואז כמובן, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
