עם סיום מלחמת לבנון 2 בפועל (למרות שחיילי צה"ל עדיין בדרום לבנון עד גמר פריסת כוחות האו"ם וחיילי לבנון), החלו לחצים מכל כיווני הקשת הפוליטית והצבאית לחקירות + וועדות.
בשל טעויות והחלטות שגויות, מצד המנהיגים כמו אולמרט ופרץ, נושא הבדיקה והחקירה של כשלי ומחדלי המלחמה, עדיין נמצא בוויכוח פוליטי וחברתי והנזק שנגרם לממשלה ולצה"ל הולך ומעמיק - ובמקום לחקור לתקן, להתכונן למשברים הבאים, עוסקים בעבר, בהתחפרות פוליטית, בהטחת אשמות, בחיפוש אשמים.
מפליא ביותר, איך מנהיגים כמו אולמרט ופרץ, שהם פוליטיקאים מנוסים ומשופשפים - עושים כל כך הרבה טעויות מהותיות כמו טירונים בתחילת דרכם.
הטעות של פרץ החלה בקבוצת היועצים שאסף סביבו, תוך דחיקת רגליהם של מתחרים פוטנציאליים לפי תפיסתו החשדנית, כמו ברוורמן, איילון, ואפילו אפרים סנה - וחיבוק אוהב לעסקנים נוסח כבל, מזכיר המפלגה ששודרג לדרגת שר.
התוצאה - פרץ נכשל בכל המהלכים עד כה, החל בקבלת תפקיד שר ביטחון במקום שר במשרד חברתי או שר אוצר ובבחירת אנשי פמליה ומלקקים למיניהם שהובילו אותו לסכנה של ריסוק המפלגה. אילו פרץ, להערכתי, היה מתעקש לקבל את תיק האוצר או תיק חברתי מאוחד רחב עם סמכויות, היה מצליח במהלך - כי אולמרט לא היה יכול לוותר על מפלגת העבודה כחברה בקואליציה.
מה חבל שלא היה לו מספיק אוויר לנשימה ונכנע מוקדם מדי ומהר מדי, לתאוות השלטון ולניסיון לשדרג את עצמו כמנהיג לאומי עם פוטנציאל להיות ראש ממשלה - אחרי תפקיד שר ביטחון. מינוי ועדת בדיקה בראשות ליפקין-שחק וביטולה תוך שינוי החלטה - הוא דוגמה לכך.
אולמרט - איכזב מאידך גם הוא רבים מהציבור והמפלגה, בהתנהלותו בזמן המלחמה ובמיוחד לאחריה. ההחלטה על חקירת מחדלי המלחמה היתה מהוססת, לא תקיפה ולא חד-משמעית. אילו היה מחליט על ועדת בדיקה בראשות שופט עליון בצירוף חברים ראויים. ועדה בנוסח ועדת זיילר - המהלך היה מתקבל בהבנה בציבור ומוריד את לחץ הביקורת והמחאה.
מינוי ועדת בירור, עם פנסיונרים מהמוסד והאקדמיה בצירוף שני מועמדים ראויים אך לא מתאימים לוועדה, בשל ניגודי אינטרסים, הוא מהלך שגוי, טיפשי, לא ברור ופוגע באולמרט ובמפלגתו. קשה להבין, איך ראש הממשלה שהוא עורך דין, כשלידו שר הפנים עורך דין, שרת חוץ - עורך דין ושרת משפטים בעבר, וחבורת יועצים לא קטנה - עושים שגיאות של טירונים, עד שהיועץ המשפטי לממשלה מתערב ופוסל את שני חברי הוועדה ולמעשה מרוקן את הוועדה מסמכותה.
לגבי נטילת אחריות אישית - מאחר שאין מתנדבים, תפקיד הוועדות לטפל בנושא ע"י העמדת העובדות והמסקנות מול המציאות. כשתתחיל ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית בישיבותיה ישאלו השאלות הבאות. ולהלן צירוף התשובות והמסקנות כשירות לציבור.
האם תגובת ממשלת ישראל, לאירוע חטיפת שני החיילים והתגובה המאוחרת שהביאה למותם של חיילים נוספים היתה מוצדקת?
לשאלה זאת יש קונצנזוס רחב בציבור, בשל הנסיבות המיוחדות, ההתגרות הבלתי פוסקת של נסראללה בחיילי צה"ל וריבונותה, עד לאירוע החטיפה בתוך הקו הירוק.
ישראל זכתה, באופן די מפתיע, בגיבוי מלא של הקהילייה הבינלאומית בראשות ארה"ב למהלכי התגובה. יתירה מכך, לישראל היה בסיס לגיטימי מוצק, גם מבחינת המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה המכירים בצורך של הגנה עצמית ובכושר התגובה עקב פגיעה בריבונות.
על גלי התמיכה הציבורית מבית והגיבוי של העולם הנאור, יכלה ישראל להרשות לעצמה להרחיב את הפעולה מעבר למבצע צבאי מוגבל עד למלחמה ממש. תגובת החיזבאללה, שהיתה בעיקרה תקיפת העורף האזרחי, בטילים קצרי וארוכי טווח - חייבה את צה"ל, להמשיך ולהעמיק באחיזה ובתפיסה קרקעית של דרום לבנון.
האם ניתן היה להסתפק בתגובה אווירית בלבד, כפי שטוענים חלק מהאלופים, הפרשנים והפוליטיקאים?
לטוענים שאחרי תקיפת חיל האוויר המאסיבית, ניתן היה להפסיק את התגובה, אפילו אחרי שלושה ימים ולהגיע לתוצאות זהות כמו אחרי חודש לחימה - יש טעות בסיסית ויש בכך סכנה של פרשנות שלילית שיכולה להטעות את הציבור לחשוב שיתכן והקורבנות בנפש בעורף ובין חיילי צה"ל היו חס וחלילה מיותרים.
הבעיה אצל חלק מהפרשנים והמבקרים נעוצה בעובדה שהם שומעים בעיקר את עצמם ולא רוצים לשמוע את הצד שכנגד, גם כאשר הם אומרים זאת בגלוי ולפעמים צועקים את התשובה.
נסראללה בעצמו, סגנו, דוברי החיזבאללה, הופיעו בכלי התקשורת הערביים והלבנוניים והודו כי הופתעו קשות מהתגובה הישראלית (ראה בעניין זה את מאמרי: "ההפתעה הכפולה"), מעצמתה, עומקה, נחישותה והחלטה ללכת הפעם למהלך מסובך, קרקעי ואווירי משולב, כדי לפתור את בעיית דרום לבנון - והחזרת ההרתעה הצה"לית.
נסראללה התוודה כי טעה, ביקש סליחה מהעם הלבנוני וממשלתה על ההרס, החורבן, הרס התשתיות, הפגיעה בנפש והנזק הכספי של מיליארדי דולרים שיהיה צורך בהם כדי לשקם את ההרס.
יתירה מכך, נסראללה נאלץ להסכים להחזיר את דרום לבנון לממשלת לבנון וצבאה, לפריסת צבאות האו"ם/יוניפיל בכמויות של עד 10,000-15,000 חיילים, אמברגו של נשק לחיזבאללה, פיקוח ומעקב על תנועותיו.
לא עוד חיזבאללה על גבולות ישראל, לא עוד מוצבים מאויישים לאורך הגבול, התבצרות והתחפרות תת-קרקעית נוסח ויאטנם. אחרי שלושה ארבעה ימים של תקיפה אווירית, אומנם הושגו הישגים וראש ממשלת לבנון סניורה הציע הפסקת אש, אבל אלה היו הצהרות ריקות מתוכן. סניורה כמו אבו מאזן, היה אז חסר יכולת וסמכות פוליטית/צבאית להבטיח ולבצע מהלך פוליטי כלשהו.
אם נסראללה לא היה מסכים וברור שלא, סניורה לא יכול היה להזיז חייל אחד לדרום לבנון. אם ישראל היתה מסכימה, כהצעת הפרשנים, להפסקת אש כעבור שלושה ימים, זאת היתה שגיאה מהותית, כואבת, מאכזבת, שהיתה גורמת לישראל עוול פוליטי, שוללת ממנה את כבודה כמדינה ריבונית ובמיוחד מביאה את כושר ההרתעה של צה"ל לשפל מדרגה.
יש לזכור, התוכנית של נסראללה עם חטיפת החיילים היתה מבוססת על ההנחה שישראל תגיב עם כוח אווירי וארטילרי לתקופה של כמה ימים, כמו שעשתה מדי פעם בעבר, ובחטיפה הקודמת, ואז יתחילו במו"מ ובדיונים על החלפת החטופים. אם ישראל היתה פועלת כך, היתה נופלת ישר למלכודת שהכין ותכנן החיזבאללה.
האם ניתן היה להכניע את החיזבאללה בהתקפה אווירית בלבד?
בשום אופן לא. מי שאומר זאת, לא מבין נכונה את מהות המאבק נגד כוחות נוסח החיזבאללה, היושבים בתוך אוכלוסיה אזרחית. הם חלק אינטגראלי מאותה אוכלוסיה, מאותה עדה, אותה דת ואותה הנהגה דתית. נגד כוחות גרילה מסוג זה, לאחר שהתבצרו והתחפרו תת-קרקעית, בתוספת מוצבים מוגנים ומחסני תחמושת ענקיים - יש רק דרך אחת - והיא בכוחות קרקעיים. מי שטוען, שרק כוחות קרקעיים יכלו לנצח את המלחמה, טועה גם הוא ומטעה את הציבור.
להזכיר לציבור שהחיזבאללה ונסראללה, הצהירו כל העת ובכל אמצעי התקשורת, שהם מוכנים ומחכים לכוחות הקרקע ולמגע הישיר, כי שם הם יגרמו לאבידות קשות לצה"ל.
לולי המתקפה האווירית המאסיבית, השמדת הטילים ארוכי הטווח, התשתיות, פגיעות במחסני תחמושת והרס אותם מקומות שזוהו כמקורות ירי - הכניסה הקרקעית היתה מלווה בקרבנות רבים יותר ובהרבה נפגעים.
אסור לשכוח ולהתעלם מהעובדה שמלחמת לבנון 2, היתה המלחמה הארוכה ביותר, לאחר מלחמת השחרור, והסתיימה במספר הקרבנות הקטן ביותר יחסית, לאורך זמן הלחימה ולכמות הכוחות שהופעלה.
למרות ההפתעה שחיכתה לצה"ל, במיוחד מטילי הנ"ט שהופעלו גם כנגד יחידות חי"ר, הלחימה העיקשת של חיזבאללה וטילים קצרי הטווח, צה"ל התגבר והצליח בכל מגע צבאי, ובהגעה ליעדים שהוצגו לו.
האם המלחמה נוהלה בצורה טקטית נכונה?
לגבי חלקים מסויימים ניתן לומר בוודאות שכן, לגבי חלקים אחרים ניתן היה לפעול אחרת ובצורה יותר יעילה. הכתישה האווירית והסיוע האווירי המאסיבי, בתחילת המלחמה היה בעל אפקט ותוצאות חיוביות ביותר. מרגע שהוחלט על כניסה קרקעית, ניתן היה לבצע את המהלך הזה בצורה יותר חכמה, יעילה ואפקטיבית.
לדוגמא: ניתן היה להנחית כוחות קרקעיים, בסדר גודל של שלוש אוגדות דרך האוויר (כפי שאכן נעשה בחלקו) ודרך הים מכיוון צור (שלא נעשה) בצירוף טורי שריון מדרום לצפון - ולהתחיל לשטוף מלמעלה למטה, כדי לסגור ולמנוע את בריחת כוחות החיזבאללה צפונה ולהכריעם קרקעית. נכון, שמהלך מעין זה היה מסוכן יותר מבחינת כמות הנפגעים, אך מוצלח יותר אסטרטגית.
האם הדרך שצה"ל, פיקוד צפון, שר הביטחון, או אולמרט כראש ממשלה בחרו בה - היה נכון ונבון?
ועדת חקירה ממשלתית או ממלכתית שבפניהן יונחו הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה והמטכ"ל - הן הכתובת הנכונה לטפל בנושא. הפקודות הלא ברורות, שינוי המטרות והיעדים, ההיסוס בהפעלת הכוחות, הליקויים שנתגלו בהפעלתם, הם סימפטומים לא חיוביים של פעילות צה"לית, ובניגוד לסטנדרטים שהורגלו להם.
האם הטיפול והכנת המילואים למלחמה ושיתופם בקרבות היה מקצועי ובסטנדרטים הנדרשים?
כל נושא המילואים, שיתופם בקרבות ללא הכנה מספקת ובעיקר ללא ציוד אלמנטרי חיוני, היה בדרגה של שערורייה. העובדה שבימ"חים היה חסר ציוד מציל חיים, כמו שכפ"צים, אמצעים לראיית לילה, מפות ישנות, תצ"א לא עדכנית, ערכות עזרה ראשונה ללא פריטים חיוניים כמו מורפיום ולוגיסטיקה חסרה, הוא חוסר אחריות לאומי צה"לי.
כניסת המילואים ללבנון, ללא הכנה מספקת לסוג הלחימה מול החיזבאללה ושיטת הלחימה שלהם ובציוד נחות - הוא חוסר אחריות פיקודי וחייבים לטפל בהיבט זה בהקדם.
הכנת הימ"חים ומילוי הרזרבות שהתרוקנו בציוד חדיש ומתוחכם - חובה עליונה. מחאת המילואים - צודקת בעיקרה. למרות התקלות, המשימות שהוטלו עליהם, בוצעו בעוז בגבורה ובצורה מרשימה.
האם אירוע חטיפת החיילים שהיה המניע והטריגר לפתיחת המבצע/מלחמה היה בלתי נמנע?
האירוע והחטיפה היו כישלון צבאי זועק לשמיים. מתברר שלפיקוד צפון, שנרדם בשמירה, דווח לפני האירוע, שאנשי חיזבאללה נראו מתרגלים את החטיפה ליד הגדר הספציפית, מודדים זמן הגעה ברכב ועושים רישומים ותצפיות חשודות.
יתירה מכך, החטיפה נעשתה בקטע של "שטח-מת" שלא היתה עליו תצפית אנושית ולא אלקטרונית. שני ההאמרים לא נסעו בצורה של אבטחה והגנה, אלא מנהלית בלבד. הקשר היה לקוי, והפיקוד הבין את האירוע רק כעבור 1.5-1 שעה לאחר המקרה. התגובה היתה מאוחרת ורבת נפגעים.
החיזבאללה משך חודשים חזר והזהיר שהוא מתכוון לחטוף חיילים לשם פיגוע מיקוח, אך דבר לא נעשה. ניסיון התקיפה ברג'ר היה למטרת חטיפה, אך נכשל בשל תגובה צה"לית נכונה. ברצועת עזה החטיפה שהצליחה, היתה תמרור אזהרה בוער ולוהט, אך כל זה לא השפיע על פיקוד צפון. על כישלון זה היה מקום ועדיין קיים להעביר את אלוף פיקוד צפון מתפקידו ואת מפקד העוצבה שאחראי על הגבול. גם את זה צריכה לחקור ועדה אזרחית במקביל לוועדה צבאית ותחקירי צה"ל. על התחקיר להדגיש, כי חטיפת 2 החיילים הוא שידור חוזר כמעט במדויק של חטיפה מס' 1, אזנהרגו ונחטפו שלושה חיילים. מוזר ומרגיז.
האם העורף טופל כהלכה?
הכישלון בטיפול בעורף זועק לשמיים. כל טעות אפשרית בתחום זה כנראה נעשתה,גם אם היתה בתום לב. מקלטים ציבוריים, ובמיוחד פרטייים, לא היו מוכנים ומצויידים. זה תפקידו, בזמן שלום, של פיקוד העורף. תוכנית פינוי אוכלוסיה, לתקופת ביניים, לא היתה וגם לא אילתרו במהירות תוכנית אלטרנטיבית. הדבר המעציב בסיפור הזה, כי מה שהבין, עשה וביצע האזרח גאידמק, תוך פחות משבוע, לא הבינה הממשלה, פיקוד העורף, משך חודש ימים, כמה חבל ומצער.
צחוק הגורל - הממשלה הקימה מחנה אוהלים למפוני הצפון ביום חתימת הפסקת האש והפסקת הירי על הצפון.
האם מועצת הביטחון היתה מגיעה להחלטה 1701, על הפסקת האש, פריסת כוחות צבא לבנון בדרום, אמברגו נשק על חיזבאללה, ציון החובה בהחזרת החטופים לאחר תגובה אווירית ישראלית של 4-3 ימים?
בוודאות לא. 15 חברות מועצת הביטחון, הקהילייה האירופית ובראש התומכים בישראל ארה"ב, לא היתה מצליחה לנסח את ההחלטה 1701 - לולי הנחישות הישראלית, התגובה המאסיבית באוויר, ים, יבשה לאורך ימים, תוך איום מרומז שישראל תמשיך במלחמה ובלחץ אם ההחלטה, שתהיה גם קבילה על ישראל לא תתקבל.
האם המילואים היו מוכנים לקרב על ציודם ומטרותיהם?
מתברר שלא. הימ"חים איכזבו, החיילים, למרות כל הכשלים, נשאו בנטל בגאון. ללא ספק - יש מקום לחקירה מעמיקה ואמיצה.
האם בסיכום הכללי - ניתן לדבר על נצחון, הכרעה, או כישלון צבאי ומדיני?
נראה לי, כי ברור על פני הדברים, גם לפי התוצאות וגם לפי מהלך העניינים השוטף כי ישראל יצאה מהמלחמה כשידה על העליונה. ראה לעניין זה את מאמרי "ניצחון אך לא הכרעה". להערכתי, בשקלול הכולל היה ניצחון, אך לא הכרעה ובנסיבות הקיימות זה בהחלט הישג.
יש לאבחן בין ההצהרות של אולמרט עם פתיחת המלחמה - למציאות וההישג הסופי ההצהרות היו נכונות ובמקומן - אבל המציאות מכתיבה תוצאות שונות שיש לחיות איתן.
הציבור בישראל, לרבות המומחים והפרשנים, התרגלו לצה"ל מנצח תוך 6 ימים, תוך תקופה קצרה ובמעבר מהפתעה, כישלון לנצחון והכרעה נוסח מלחמת יום כיפור או לבנון 1.
שכחנו לציין, כי שם נלחמנו מול צבאות סדירים, ובלבנון 1 מול אש"ף/פת"ח שלא היה מוכן ומאורגן כמו החיזבאללה. ואף על-פי כן - להערכתי נצחנו, אך כאמור לא הגענו להכרעה.
האם יש לחקור את כל הדרגים 6 שנים לאחור?
להערכתי, אי אפשר להתחיל את החקירה מיום הבחירות בלבד. בדרך זו עלולים לעשות עוול, לפרץ ולאולמרט וחלוץ. עם זאת, אסור גם לשכוח, שלאורך השנים המדוברות, צה"ל נלחם באינתיפאדה בפיגועי טרור ובלחימה מתמדת ביו"ש ובעזה.
כשבניין מתמוטט, אי אפשר להעמיד לדין רק את הקבלן שבנה את הפנטהאוז ולא להתייחס לבוני השלד והיסודות, שהם בין היתר מופז, בוגי יעלון, ברק - שרצה צבא קטן וחכם, והחלטות הממשלה לעניין חיזוק צה"ל, ציודו וחימושו והיחס לחיזבאללה התעצמותו מול עינינו בצפון.
נראה כרגע שהקרבות בצפון הסתיימו, אך המלחמה עדיין לא. שהרי ברצועת עזה עדיין המלחמה נמשכת וחיילנו עדיין בדרום לבנון. צפויים לנו אם כך עוד ימים סוערים.
האם הושגו מטרות המלחמה?
ניתן לומר בוודאות שרק בחלקן - שהרי החיילים החטופים עדיין בשבי, נסראללה ממשיך לטעון לניצחון, כשהוא עומד על חורבות דרום לבנון ורובע דאחיה בביירות.
אבל הצבת מטרות עם תחילת המבצע הוא דבר חיוני, גם אם לא משיגים אותן לבסוף. מטרות - יש להציב בסטנדרט גבוה. הישגים מודדים לפי מציאות, יכולת, עמידה בלחץ בינלאומי, וכושר בעמידה של ישראל כמדינה הזקוקה לגיבוי של ארה"ב והקהילייה האירופית.
בסיכום, לפי נוסחה זו - מלחמת לבנון 2 היתה ראויה וההישגים בה רבים. הבעיה - הציבור והתקשורת, מדגישים את השלילה, העננות, התסכול ולא מרשים לציבור לראות את האור ואת ההישגים שאכן קיימים, אם רק נתאמץ לראותם.
