התעלומה הגדולה

ישנה תופעה בפוליטיקה הישראלית הנוכחית שאינני מצליח להבין. ואני במכוון לא עוסק בימי המלחמה, אלא בתקופה שאחריה. להמחשת הנושא אני מדבר על ראש הממשלה ועל שר האוצר. נניח שבתקופת המלחמה הם היו נתונים במסכת לחצים גדולה. כעת הלחץ השתנה במקצת, וניתן לעשות כמה וכמה דברים שיסייעו לציבור וגם יראו טוב בתקשורת. אינני מצליח להבין מדוע הם לא עושים זאת. הנה שתי דוגמאות:

1. ראש הממשלה - לא ממנה שר בממשלתו, או סגן שר, על-מנת שיטפל בשני מישורים באוכלוסיית העוני בישראל:

בטווח המיידי, מארגן מערך של סיוע באוכל ובמצרכים דחופים לאותם עניים שלא מצליחים להגיע לתנאי מחיה מינימליים בתקופת החגים ובחורף שהולך ומתקרב. במקום זאת, אנו ממשיכים לשמוע כי בעיקר הנטל הארגוני והפיננסי נושאים ארגונים וולונטריים שפועלים במעין ואקום שהותירה הממשלה. האם זוהי המחשה מדוע כדאי להפריט חלק ניכר מתפקודי הממשלה?!

בטווח הקצר, לטפל באוכלוסיית העוני באופן קבוע באמצעות מנגנון ממשלתי שיפעיל את מחלקות הרווחה בכל רשות. יקבל את רשימות הנתמכים בכל רשות, ימיין ויסייע ויגיש דוח ציבורי תקופתי. המטרה הקריטית היא: בשום מקרה לא ייווצר מצב בו ישנו אדם או משפחה, במקום ישוב בארץ, שאין לו תנאי יסוד סבירים למחייה (בית, חימום, מזון, טיפול רפואי).

הרי לו היה עושה זאת ראש הממשלה, היה זוכה מיד לאהדה של האוכלוסיה. העוני היה הופך להיות למשימה לאומית שישנה מטרה שנתית פעלתנית להפחיתו. הציבור היה מקבל דוח התקדמות תקופתי. קיצוץ מעשי כזה בעוני היה מתקבל לבטח בהערכה.

2. שר האוצר - מדוע אין הוא נותן דין וחשבון דו שבועי על התקדמות שיקום העורף, באייטם קבוע במהדורות החדשות של יום שישי - פעמיים בחודש. הרי לו היה עושה זאת היה חושף כלפי חוץ עשייה מתקדמת שהיתה לבטח מזכה אותו באהדה ציבורית.

בעיני, זוהי תופעה מוזרה שבשלטון יושבים אנשים בעלי גישה למקורות כספיים וארגוניים כמעט ללא מגבלה, ולמרות שהם בבעיה ציבורית, ויש להם מודעות לערכה של התקשורת, הם לא מנצלים את המשאבים שברשותם על-מנת לתקן את הקלקולים בצורה שיטתית שתראה לציבור, בחתימת ידם.

מה מפריע להם לבצע? מה מפריע להם לדווח על ביצועי אמת? תעלומה שלא הצלחתי לעמוד על טיבה.