בימים אלה כאשר אני רוצה לקרוא מהן החדשות האמיתיות איני מחפשת בעיתונות הכתובה. העיתונות הכתובה בעבורי הפכה להיות משתפ"ית עלובה לשלטונות או לחוסר שלטוניות בחברה הישראלית. המידע המודיעיני שזורם ברשת האינטרנט הרבה יותר מדויק מהמידע שמספקים לנו בעמודי החדשות. כיצד הפכנו כעבור יותר משלושים שנה לבני ערובה בידי העיתונות ואף יותר מכך בידי התקשורת? כל ערוצי החדשות לא יספקו את התמונה האמיתית אלא רק אתר שמוסר את המידע שלו אחת לכמה שעות ומזניק את לאוויר הווירטואלי חדשות אמיתיות.
באתר הזה לא מתייחסים לעלילות הנשיא קצב, לא מתחבטים אם קצב הוא אנס, או מטריד מינית, או שהוא בסך-הכל ניהל רומן עם המזכירה שלו ולבסוף פרץ הרומן לתודעה הציבורית. בכלל לא מעניין את עורכי האתר מה מתרחש בלשכה העסיסית של הנשיא. מכאן אפשר לתמוה כיצד הידיעות האמיתיות לא יוצאות אל האור בזמן אמיתי ולמי איכפת שלא נדע למשל שכוחות מיוחדים של חיזבאללה ערכו פשיטה על מאגרי נשק של צה"ל ליד קיבוץ שומרה. כן, זה התרחש בחודש הזה ב- 27.9.06.
כן, לפי מקורות האתר דווקא ביום ד' 27.9 נמסר מלבנון כי כוח של צה"ל נכנס לכפר מרווחין בדרום לבנון ערך שם חיפושים, הקים מחסומים, עצר מכוניות, ערך בהן חיפושים וחקר את נוסעיהן.
המקורות שלנו מוסרים כי מרווחין נמצא מול שומרה. ההנחה של צה"ל היא, כי אכן אנשי חיזבאללה הנמצאים בכפר או בסביבתו הם שחצו את הגבול ופשטו ביום ד' (27.9) או ג' בלילה, על מחסני כלי נשק ותחמושת צבאית של צה"ל בקיבוץ שומרה. נגנבה כמות גדולה מאוד של כלי נשק, ביניהם מטולים אנטי טנקיים,וטילי לאו רבים, מאות רימוני רסס קרביים, וכלי נשק אחרים.
מדוע לא טורחים לפרסם בציבור את הידיעות הללו? האם חוששים להפחיד את הציבור באשר לקלות הבלתי נסבלת של הקיום? מדוע לא מספרים לנו את האמת באשר לחוסר התגובה האמיתי שלנו כצבא. או שמא טורחים להסתיר מהציבור עד כמה רבה השאננות ואין שמירה על מחסני נשק. ואם במהלך הגניבה ממחסני התחמושת היו חוטפים חיילים הדבר היה מגיע לתקשורת?
יש מידע שמגיע ויש מידע שלא מגיע. ויש מי שטורח שלא נשים לבנו לעובדות הפשוטות. המעט שבמעט מטפטף בתמונות לטלוויזיות הממלכתיות והמסחריות, תמונות של אזרחים בחולצות צהובות שנדמות בעיניו של ראש ממשלת ישראל כתלבושת של אוהדי קבוצת כדורגל. כנראה, אין הסבר אחר לכך. המנהיגים שרובם ככולם נמצאים בדרך לחדרי החקירות או שהם כבר נמצאים בחדרי החקירות של המשטרה. וכנראה, הכי בטוח, כי אין הסבר אחר, המנהיגות בטוחה שהעם מטומטם.
הימים האלה לפני יום הכיפורים תמיד תופסים אותי מהרהרת במלחמת יום הכיפורים, במחדליה ובתוצאותיה. וכן, היום יותר מאי פעם אני מוצאת שיש איזה חוט שמקשר בין האירועים אז לאירועים היום.
האם הצבא הפיק לקחים כפי שהיה צריך להפיק בעקבות המלחמה ההיא? אין לי טעם ואין לי רצון לשלב במאמר התייחסות צבאית אבל היבט מסויים בוודאי כל בר דעת יכול לקרוא גם ברב ערך, לקסיקון סטימצקי. בערך מעוזים, שם בעמ' 412 כתוב "כינוי ל- 30 המעוזים שהקים צה"ל בסמוך לתעלת סואץ כחלק מקו בר-לב.
במלחמת יום הכיפורים היו רק 16 מהם מאוישים. 7 מהם פונו, אחד החזיק מעמד והשאר נפלו או נכנעו. כך באופן תמציתי מתקבלת תמונה שלא היה סיכוי להגן על קו בר לב עם כל הרצון הטוב. איך נקרא לזה, שאננות או הפקרות?
תהיתי מי המעוזים היה מאויש? טרקלין? בודפשט? אורקל? לחצנית? דרורה? יורם? כתובה? מרתף? תהיתי מי המעוזים נפל ראשון בידי הכובשים המצריים? מילנו? מפרקת? מרור? הברגה? חזיון? נוזל? פורקן? נוח? כיצד נראו המעוזים שהיו אמורים להגן כהלכה על הבנים שלנו? כיצד נראו טלוויזיה, כשוף, מצמד, לקקן, חורבה, בוצר, מצווה, ליטוף? האם החיילים במוצבים האלה הלכו לשבי? מפצח? נוצה? ניסן? מסרק? צידר? אגרופית? חלבון?
כן, המעוז בודפשט, שהיה מנותק משאר המעוזים מבחינה גיאוגרפית והיווה נקודה בעלת אופי טופוגרפי שהקשה על כיבוש, ניצל משבי, סיפורי הגבורה של המוצב סופרו רבות ומה עם המוצבים האחרים שפשוט הפקירו אותם לקרבות. במכוון מניתי את שמות המוצבים המאוישים הלא מאוישים, את אלה שהלכו בשבי ואת אלה שנפלו בלא להילחם. כולם כמקשה אחת היו אמורים להוות את קיר הברזל שלנו ולא היוו. זוהי אוזלת יד מתמשכת?
גם כעת, כשאנו לאחר מלחמת לבנון השנייה, האם אנו מצליחים להפיק את הלקחים הנכונים? האם החזרה לחיי השגרה בצורה כל כך מהירה, וכן באופן כל כך חלק כמו אנו גולשים על גלי הים, ופעם בא גל שנקרא מלחמה ופעם בא גל שנקרא רגיעה, ואנו כלל וכלל לא מבחינים בין סוגי הגלים. אין לנו גם רצון להבחין? אין לנו חשק לדעת עד כמה רבה האכזבה? האם אין לנו אכן ברירה?
השאלות שלי הולכות ומתרבות ככל שאני מתאמצת לחשוב על ההווה ועל העבר, ככל שאני מתעמקת לאמץ את מחשבותי אני מוצאת שהמחדל של מלחמת יום הכיפורים לעולם לא נסתיים הוא ממשיך וממשיך. ואנו כעם הופכים קהי חושים. נוח לנו להמליך לנו כוכבים ומלכים ולספר סיפורי גבורה כאילו יש לנו בית מלוכה בריטי ושם מתנהלות שערוריות וסקנדלים במקום לטפל בעצמנו בדרך הנכונה.
וכאן אני מגיעה לנקודה נוספת, המלחמה האחרונה שתפסה אותנו בעמדה של השולף הטקסני הידוע. וכן, אומנם יצאנו למלחמה כדי להגן על כבודנו וחזרנו על ארבעותינו כמו שאנו כבר עושים כמה עשרות שנים. אבל מה השתנה בתוך תוכנו בהרכב הרקמה החיה שלנו. הפכנו לאינדיווידואליסטים חסרי חוליות שלא בדיוק מתרשמים ממה שקורה במרחב הלאומי שלנו. הרדיפה אחר חיי הרגע וההנאות התמידיות בדמות כוכב נולד או פרסומות של מותגי אופנה, מסעדות ובתי קפה מנצחים מול הרצון שלנו להיות עם. וכן, אם אין לנו רצון להיות עם לא יעזור לנו כלום גם לא ועדות חקירה ממלכתיות.
היום, יותר מאי פעם, התרחקנו מ- 1973. היום, יותר מאי פעם, לא מצליחה תנועת מחאה להתרומם מעל לפני המים כי המחאה לא מגיעה אל העם. העם אוטם את אוזניו ועוצם את עיניו. הנוחיות והאנוכיות עולה פי עשרות מונים מטרדת המחשבות באשר להווייתנו כאומה. וכאן אני מנסה להבין במה שונה 2006 משנת 1973.
כן, בתקשורת. בתקשורת המתעתעת והמבלבלת בתקשורת שמוסרת מידע ביד אחת וביד אחרת חוסמת את האור בעצימת העיניים שנעשית בחסות הדמוקרטיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך עורו לכל כך אידיוטי שאין טעם להאמין לו. החדשות העיקריות, כבר אמרתי, אינן בעיתונות הכתובה. ואין טעם לחפש אותן שם, האמת לא נאמרת לעם כי לא מעניין את העם לשמוע את האמת. המעט שנמסר לנו הוא על סקנדלים ושערוריות, לא שזה כל כך גרוע, אבל הרעה רובצת לפתחנו ואנו עוצמים עיניים בהוראה מלמעלה. מה זה אם לא ספין תקשורתי?
