האדם מאחורי העובד והמעסיק

פורשת אני ממערכת בתי הדין לעבודה לאחר כ-19 וחצי שנים בם כיהנתי כרשמת בבית הדין האזורי בירושלים, שופטת בבתי הדין האזוריים בירושלים ובאר-שבע, ובאחת עשרה השנים האחרונות כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה. תשע עשרה השנים חלפו ביעף. הייתי גנטיקאית. דומה כי זה עתה החלטתי להסב את מקצוע הגנטיקה למשפטים.

אף פעם לא אהבתי לעסוק בטכניקה גרידא. במסגרת לימודי הביולוגיה בחרתי במקצוע הגנטיקה כי זה מקצוע הדורש ניתוח הגיוני ולא טכני. לימים, לאחר סיום עבודת מחקר בת שלוש שנים, לאחר שקיבלתי תואר מוסמך במדעים, החלטתי שלא להמשיך לדוקטורט. הדבר נראה לי כעבודה ניסויית טכנית במידה מרובה. לא רציתי לשקוע בעבודה ניסויית. מאידך נהניתי מאד ממחקר שהשתתפתי בו בגנטיקה של האדם. ביקרנו במשך מספר שנים במשפחות במסגרת מחקר על השפעת נישואי קרבה על הילדים. בעת העבודה במחקר זה נהניתי מהקשר עם בני אדם, עם המשפחות שביקרנו. התיידדתי עמם תוך כדי הביקורים. אהבתי לראות את חייהם מקרוב.

הגעתי למסקנה שההנאה הגדולה שלי היא עבודה עם אנשים ומחקר לוגי. השילוב של שניהם הביא אותי בסופו של דבר ללמוד משפטים ולהתמחות במשפט העבודה. מצאתי במשפט העבודה מזיגה של היגיון ובחינת יחסי אנוש בעבודה ובעסקים. אך לא רק בעבודה ועסקים מדובר. אנו עוסקים בהתגשמות רצונות. עובד לא בא על סיפוקו אך בקבלת משכורת. כל עובד, החל בזה שמשתכר שכר מינימום וכלה בדירקטור שהוא גם עובד, מבקש לצאת בבוקר לעבודה בחדווה ולשוב בסופו של היום עם שמחה בלב. כך גם המעסיק המבקש לקדם את מפעלו. השמחה מגלמת לא רק הצלחה במשימות אלא אווירה בריאה. זו מושגת על-ידי שיתוף בין כל המשתתפים במקום העבודה - שיתוף בין המעסיק לעובדים, שיתוף ורוח של עזרה הדדית בין העובדים בינם לבין עצמם. סיפוק בעבודה פירושו השתלמויות, קידום, ותמיכה הדדית.

מנקודת מוצא זו השתדלתי לצאת בפסיקותי, הן במישור היחסים האישיים והן במישור היחסים הקיבוציים.

ביקשתי תמיד לאזן בין הצרכים של העובדים לאלו של המעסיקים תוך התחשבות בערכי משפט העבודה. ניסיתי לנקות את גישתי משיקולים פורמליים ולהתאימם למציאות המשתנה. ניסיתי לאזן בין האינטרסים השונים תוך מתן משקל למהות משפט העבודה האישי והקיבוצי, לרעיון הטמון בם וליחסים המיוחדים בין שותפים במשפט העבודה, הן העובד ומעסיקו, הן ארגון העובדים והמעסיקים.

יחסי העבודה האישיים מהווים קשר קרוב ומתמשך. התמשכות הקשר פירושה שהיחסים אינם מסתיימים עם כריתת החוזה. היחסים אך מתחילים עם כריתת החוזה, עם יצירת הקשר. והם משתנים במשך כל תקופת היחסים בין עובד למעסיקו. ההתמשכות של היחסים מביאה לכך שחלק מזכות העובד היא להתקדם ולהתפתח, לשנות את מעמדו, ובעיקר את מהות העבודה והעניין בה במשך תקופת הקשר. עם התקדמות העובד העניין שלו בעבודה גדל. בכך הוא תורם יותר למפעל של מעסיקו. מהתמשכות היחסים יוצאים שני השותפים, המעסיק והעובד, מורווחים.

הקרבה המיוחדת בין השותפים ליחסי עבודה מולידה זכויות וחובות מיוחדות. זכויות וחובות אלו כפופות לעיקרון תום לב. תום הלב שימש לי תמיד מכשיר לבחינת ההתנהגות של השותפים ליחסי העבודה. קנה המידה של תום לב בין צדדים ליחסי עבודה הוא תום לב מוגבר. לא די בדאגה רגילה זה לזו של שני צדדים לחוזה מסחרי, בדאגה של כל אחד לאינטרסים של עצמו תוך שהוא נזהר מלפגוע באילו של זולתו. ביחסי עבודה אנו דורשים מכל אחד מהשותפים לדאוג גם לאינטרסים של זולתו כשם שבמשפחה דואג כל אחד לאינטרסים של בן זוגו. הקרבה והחיים המשותפים דורשים נאמנות מיוחדת זו. על נאמנות זו עמד בית הדין מראשית דרכו. עמדו עליו כל הדורות הקודמים, החל מהנשיאים בר ניב וגולדברג ועמם כל יתר השופטים בעבר ובהווה.

משפט העבודה האישי המבוסס על התמשכות יחסי העבודה והקרבה בין עובד ומעסיקו, מבוסס על תפיסה פטרנליסטית. זו באה להגן על העובד הנתון בעמדת מיקוח נחותה. מכאן הגישה כי ויתורו של עובד על זכויותיו המוגנות אינו תופס. מעבר לכך עצם מעמדו של עובד כעובד אינו ניתן לויתור. ההקפדה על כך נשמרה במשך קרוב לשלושים שנה. וטוב שכך. באופן זה ביססו שופטי בית הדין לדורותיהם את העקרונות.

עם חלוף הזמן ביקשתי להתאים את המשפט למציאות החיים ולאזן בין האינטרסים השונים. לא ביקשתי לוותר על החשיבות של שמירת הזכויות לעובד ומעמדו כעובד גם כאשר העובד עצמו מוותר עליהם. כמו קודמי לא סברתי שיש לאפשר לעובד לוותר על אלו אף בהסכם. עם זאת הגעתי למסקנה שבמקרים קיצוניים, כאשר ברור שעובד ויתר על זכויותיו לטובת הטבות אחרות או שעובד ויתר על מעמדו כעובד מאותן סיבות, גוברת ההסכמה של העובד למרות הקוגנטיות של עקרונות אלו. ביסוד גישתי זו עמד עיקרון תום הלב. מי שמסכים להיחשב כעצמאי ולא כעובד במודע תוך שהוא מקבל זכויות והטבות רבות אחרות פועל שלא בתום לב כאשר, לאחר שנות העסקה בדרך לו הסכים, הוא מבקש להכיר בקיומם של יחסי עובד-מעביד עמו ומבקש לזכות למפרע בכל הזכויות כעובד. כך גם מי שויתר על זכויותיו המוגנות כעובד תמורת הטבות רבות אחרות. עיקרון תום הלב יגבר ונכיר בויתורו. אני מודעת לכך שלא כל השופטים מסכימים לכך. חלקם מסכימים לעיקרון בוויראציות אלו ואחרות. בעיני זהו האיזון הנכון בין העקרונות השונים. מחד עקרונות משפט העבודה שצמחו מהתפיסה שהעובד הוא בעמדת מיקוח חלשה וראיית משפט העבודה את החשיבות הגדולה של הגנה על זכויות מינימליים של עובדים בחברה דמוקרטית. מאידך יש חשיבות להתאמת משפטנו למציאות המשתנה לפיה מכוח עיקרון תום הלב יש לעתים להכיר בויתור של המועסק. האמת המשפטית והחברתית, ההגינות, דורשים הגמשה.

ניסיתי לאזן בין הזכות של העובד לעבוד והזכות הניהולית של המעסיק. שתי הזכויות צריכות להיות שוות במשקלן. אין אחת צריכה להיות חזקה מהשנייה.

הזכות לעבוד היא לא רק הזכות להשתכר למחיה. זו הזכות להשתכר באופן שהעובד יוערך בעיני עצמו, משפחתו וסביבתו; זו הזכות להתקדם בעבודה; זו הזכות להשתלם; זו הזכות לעבוד בסביבת עבודה נעימה, ללא הטרדות מסוג כלשהו; זו הזכות שלא להיות מפוטר שלא כדין; זו הזכות לקיום שימוע בתום לב לפני פיטורין; זו הזכות לעסוק במה שאדם מיומן בו ולא אך לקבל שכר מבלי לעבוד; זו הזכות להתפטר כל עוד העובד עושה הכל על-מנת להפחית מהנזק שיגרם למעסיקו עם הפסקת עבודתו. הזכות לעבוד היא גם הזכות להתחרות במעביד קודם כל עוד התחרות אינה פוגעת בזכויות מוקנות של המעביד הקודם.

מול הזכות לעבוד עומדת זכותו של המעסיק לנהל את מפעלו כראות עיניו. זוהי הזכות הניהולית של המעסיק. זו הזכות לנהל את המפעל כראות עיניו, בדרך הנראה לו כראוי ויעיל ביותר; זו הזכות לשנות את מבנה המפעל, לסגור מדורים מסוימים ולפתוח אחרים; זו הזכות להעביר עובדים מתפקיד לתפקיד; זו הזכות לפטר עובדים כאשר קיים נימוק מוצדק לכך; זו הזכות להרחיב או לצמצם את מצבת העובדים; זו הזכות להפריד חלק מהמפעל או להביא להפרטתו; זו הזכות להבריא את המפעל על-ידי פיטורי צמצום.

הזכות הניהולית נחשבה מאז ומתמיד כזכות כמעט מוחלטת. היא נחשבה כנובעת מהקניין. הגישה היתה שהזכות צומחת מכך שבעל הזכות הניהולית הוא בעל הקניין או פועל מכוחו. לכן נחשבה זכות זו כחזקה בהרבה מזכותו של העובד לעבוד. בעיני הזכות הניהולית היא זכות שונה מהזכות הקניינית. מהבחינה הפורמלית בעל הזכות הניהולית, המנהל הישיר, אינו בהכרח בעל הקניין. אמת, הוא מייצג את בעלי הקניין אך זכותו הניהולית אינה זהה לזכות הקניין. זו זכות עצמאית. לכן ראיתי תמיד את מי שעושה שימוש בזכות הניהולית כחייב להפעיל זכות זו בתום לב. לא קיבלתי את הגישה לפיה מעסיק רשאי לעשות כל דבר. לזכות הניהולית מגבלות כשם שלזכויות העובדים מגבלות. אין בעל הזכות רשאי לנהוג בשרירות. הכוח הנתון לו הוא כוח הכפוף לעיקרון תום הלב. שינוי תפקיד של עובד צריך שיתאים למעמדו ולמיומנותו. פיטורין של עובד צריך שיעשו ללא שרירות.

סברתי שיש להגמיש את הקריטריונים לקיומם של יחסי עובד-מעביד על-מנת להתאימם למציאות. לא בכל הנסיבות זכאי עובד למלוא הזכויות שבחוק. בנסיבות המתאימות ניתן לראות באדם עובד לאור צורת הקשר כאשר חלים עליו חוקי מגן מסויימים ולא אחרים. יחסי עובד-מעביד יתקיימו כאשר לפי הנסיבות נוטה הכף לקיומם. ההגינות והמציאות דורשים זאת.

בשנים האחרונות יש נטייה לעקוף את דרך ההעסקה הקונבנציונלית על-ידי צורות העסקה לא קונבנציונליות. זאת בדרך של העסקת עובדים במשך תקופות ארוכות באמצעות חברות כוח אדם מתחלפות או בהתקשרויות קצרות מועד בחוזים לתקופות קצובות. הדבר לגיטימי בעיני כאשר מעסיקים זקוקים לעבודות זמניות חולפות. הדבר אינו לגיטימי כאשר העסקה בדרכים אלו נעשית במשך תקופות ארוכות ובכך מוסרת ההגנה של משפט העבודה על עובדים אלו. לא חלות עליהם הזכויות מכוח הסכמים והסדרים קיבוציים. יש לאזן בין האינטרס של מעסיקים לבצע עבודות זמניות לבין פגיעה בעובדים המועסקים במשך תקופות ארוכות בדרכים אלו. באיזון זה יש להכיר בצורות העסקה זמניות כאשר הן משקפות צרכים זמניים של מעסיקים; יש לפסול צורות העסקה אלו כאשר הן משקפות צרכים קבועים.

להגנה על עובדים באמצעות חברות כוח אדם חשיבות כאשר מדובר בעובדים זרים. עם זאת יש להתחשב, במסגרת החריגים שהחוק עצמו מכיר בם, בצורות העסקה של מגזרים מסויימים של עובדים זרים שאינן נופלות למסגרות המקובלות של יחסי העבודה. אין להטיל על מעסיק ביצועים שלא מעשי שהוא יעמוד בם. אין להתעלם מהמציאות.

גישה דומה נקטתי בדוני במשפט העבודה הקיבוצי. ניסיתי לתת משקל לרעיון הטמון במשפט העבודה הקיבוצי. ביקשתי לקיים את תכלית משפט העבודה הקיבוצי לפיו גוף אחד, ארגון, ישא ויתן עם המעסיק או ארגון המעסיקים תחת קיום משא-ומתן נפרד בין המעסיק וכל עובד. בכך מורווחים העובדים והמעסיקים כאחד. אף ארגוני העובדים והמעסיקים כפופים לדרישת תום לב מוגבר. כך סברתי מחד שיש לאפשר למעסיקים ועובדים לעזוב את ארגונם בשם חופש ההתארגנות, ומאידך סברתי שאין המעסיקים והעובדים רשאים להשתחרר ממחוייבויות שהם קיבלו על עצמם במסגרת הסכמים והסדרים קיבוציים. על מעסיקים שהיו קשורים בהסכם קיבוצי להמשיך ולקיים את החובות המשתמעות ממנו כל עוד לא נכרת הסכם קיבוצי חדש. העובדים שחל עליהם הסכם קיבוצי אינם רשאים להשתחרר מהחובות הצומחות ממנו כלפי המעסיק.

בתחילת דרכו שם בית הדין לעבודה הושם משקל רב לעניין תוקף ההסכם הקיבוצי על הדרישות הפורמליות. על כן ראה בית הדין בהסדר קיבוצי שלא נרשם על-פי כל הכללים הפורמליים, כלא מחייב משפטית אלא כהסכם ג'נטלמני. כיום יש בעיני להתאים את עצמנו למציאות. מירב ההסכמים אינם ממלאים אחר כל הדרישות הפורמליות. הצדדים להסדר קיבוצי התכוונו להביא להסכם ביניהם. הם פועלים על פיו. ראוי על כן להכיר בהסדר קיבוצי כמסמך משפטי מחייב.

ניסיתי תמיד לראות את האדם מאחורי העובד ואת האדם מאחורי המעסיק תוך התחשבות בשינויים החברתיים בעולם, בהפיכת העולם לכפר גלובלי בו מתקיימת ניידות של מפעלים ועובדים. על כן נתתי משקל לצרכי מעסיק להפריט את עסקו או להפריד חלק מהעסק. עם זאת עמדתי על כך שבכל מקרה, גם במעסיק ציבורי וגם פרטי, יש לאפשר לעובדים שלא לעבור למעביד חדש אם אינם רוצים בכך. עובדים אינם פיון על לוח שחמט שניתן להעבירו ללא התחשבות ברצונו. את רצונו של עובד להישאר במפעל הקודם יש לכבד - לאפשר לו להישאר במפעל הקודם או להתייחס אליו כאילו הוא חלק מפיטורי צמצום עם כל המשמעות שבכך.

ראיתי חשיבות לאפשר למעסיקים לבצע פיטורי הבראה תוך צמצום מצבת כוח האדם. עם זאת סברתי שאין לאפשר ביצוע צמצום במצבת כוח האדם בשרירות. מחד חשיבות רבה למעסיק לייעל את המפעל. מאידך מדובר במכה קשה לעובדים המפוטרים, כאשר הפיטורין אינם קשורים לטיב עבודתם אלא לצרכי המפעל. האיזון הנכון דורש על כן שמנהלי מפעל פרטי כמו ציבורי יקיימו היוועצות עם ארגון העובדים או הועד לגבי מספר וזהות המפוטרים. יש להתחשב במצבם האישי והמשפחתי של העובדים.

החילותי את דרכי בבית הדין לעבודה כרשמת. בראשית צעדי הדריכה אותי חברתי עדינה פורת ולה תודה גדולה. יצחק אליאסוף הובילני בשבילי תורת הרשמות. שאול קובובי הכניסני לנבחי הביטוח הלאומי. העקרונות עליהם עמדתי בשלו בי בתקופה זו ועיצבו את גישתי למשפט העבודה. כרשמת ראיתי תיקים הרבה ומתדיינים הרבה. הייתי קרובה אליהם. היה לי קשר בלתי אמצעי אתם. למדתי שיש לעשות כל מאמץ על-מנת לגשר בין מתדיינים. לא העברתי תיק לשופט בטרם שוכנעתי שאין דרך לגשר בין הצדדים. למדתי מהמגע הבלתי אמצעי עם הצדדים על המקור לסכסוך וכך ניסיתי לפטור אותו בדרכי שלום.

עוד למדתי בהיותי רשמת על מקומם החשוב של סדרי הדין. למדתי שכאשר עושים בכללי הפרודצדורה שימוש בתום לב הם משרתים נאמנה את זכויות העובד והמעסיק גם יחד. את היסוד לגישתי זו ספגתי ממורי ורבי הנשיא יואל זוסמן. את דרך החשיבה ספגתי ממורי הנשיאים יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר, שהייתי העוזרת המשפטית שלהם. תודה מיוחדת לנשיא מאיר שמגר.

כל שאמרתי לא נוצר יש מאין. משפט העבודה הישראלי נבנה נדבך על גבי נדבך. בנה אותו תחילה בית המשפט העליון, ובעיקר השופט צבי ברנזון. בית המשפט העליון ממשיך עד עצם היום לפתח את דיני העבודה. במסגרתו תרם השופט יצחק זמיר תרומה מיוחדת. לאחר כינון בית הדין לעבודה היו אלה נשיאי בית הדין והשופטים לדורותיהם אשר עצבו את משפט העבודה ופיתחו אותו באופן שניתנת תשובה ליחסי העבודה המשתנים. החל בם הנשיא המנוח צבי בר ניב. הוא זה שהציב את המסד של דיני העבודה עליו נבנה הבניין כולו. המשיך את דרכו הנשיא המנוח מנחם גולדברג, שהיה גם ממשיך וגם מייסד. אם הנשיא בר ניב הניח את המסד הרי הנשיא גולדברג בנה את הטפחות. תרומה חשובה תרמו השופטים צבי טרלו, זאב נגבי, שאול קובובי, יצחק אליאסוף ועדינה פורת. הם פיתחו, כל אחד בתחום מומחיותו, את משפט העבודה. בזכותם כולם יש למדינת ישראל משפט עבודה מפותח ורגיש המאזן בין זכויות העובדים והמעסיקים. הם וכל שופטי בתי הדין האזוריים לדורותיהם - ובעיקר ידידי דורון מייבלום המנוח - בנו מערכת משפטית מיוחדת שמחד קשורה בקשר בל ינתק למשפט הכללי ומאידך שומרת על זהותה העצמאית. כך לעניין פיתוח משפט העבודה, כך לעניין הפעלת בית המשפט לעבודה. משפט העבודה שהתפתח בבית הדין לעבודה התבסס על עקרונות היסוד תוך ניסיון להתאימם למציאות המשתנה בארץ ובעולם. לא ניתן היה לפתח את משפט העבודה ללא תרומתם רבת ההשראה של ידידי, חוקרי משפט העבודה בישראל, בראשם רות בן-ישראל. השפעתם עלי היתה חשובה לי.

כשהגעתי לבית הדין הארצי כיהנו בו מנחם גולדברג, סטיב אדלר ויצחק אליאסוף. הם היו מורי-דרכי. מתורתם וניסיונם שאבתי. מההפרייה ההדדית בינינו, השופטים אז והיום, שאבתי רעיונות רבים. האוירה החברית החמה בינינו, השופטים בבית הדין הארצי, מקלה עלינו בעומס הכבד. יותר מכל חשובים לי הקשרים ההדדיים בין כולנו, שופטי ורשמי כל בתי הדין.

תודה מיוחדת שלוחה לחברי בבית הדין הארצי לעבודה המכהנים עמי היום. עמירם, יגאל, נילי, שמואל וורדה ולצדם לאה הרשמת. אנו היום משפחה אחת גדולה וחמה. עתים אנו בעלי דעות שונות ומגוונות, עתים נוגדות. מההפרייה ההדדית בינינו השכלתי. תודה מיוחדת לסטיב, אשר מנהיג את המערכת כולה בתבונה ורגישות. הייתי קרובה אליו בהשקפותי. הוא הניח בסיס איתן למשפט העבודה בכלל ולמשפט העבודה הקיבוצי המשווה בפרט. מומחיותו וסובלנותו בתחום משפט העבודה הקיבוצי ידועים.

אני נזכרת בגעגועים בכל נציגי הציבור עמם ישבתי בבתי הדין האזוריים בירושלים ובבאר שבע ובבית הדין הארצי. אני מקווה שהקשר עמם לא ינתק.

תודה לכל העוזרים המשפטיים והמתמחים. אני מבקשת להזכיר את אישיותה המיוחדת של רבקה שקד, שזה לא מכבר נפטרה טרם עת.

תודה מיוחדת לאסתר הרשקוביץ-רונן, העוזרת המשפטית שלי. היא משפטנית מעולה המגלה מסירות אין קץ לעבודה.

אני נפרדת מהשיפוט. אני לא נפרדת ממשפט העבודה. אני לא נפרדת ממשפחת בתי הדין לעבודה.