ועל חטא שחטאנו לפניך בעיוורון...

למשמע אוזן דאבה נפשנו...

פיוטי מוסף יום כיפור מצליחים לעורר סערה בנפשי מדי שנה בשנה. מההתפעלות על האמוציונאליות של עבודת יום כיפור במקדש, דרך העצב על אובדן "כל אלה", ואל התמיהה, אם לא כעס, על שני הפיוטים הבאים לאחר מכן, המבכים את שפל האומה. לייתר הדיוק איני תמה על הפיוטים כי אם על קיבעון הנהגתנו הרוחנית בדורות אחרונים, אשר אין בה די האומץ, תבונה וליכוד, בכדי לקחת אחריות ולהתאים הפיוטים למציאות. איך אני יכול לבכות על ציון וירושלים שאיננה, והנה היא, מבעד לחלון בית תפילתי? ומאידך איזה משקל יש לחורבן דביר קודשנו, והלא אנו אבלים עליו כשם שאנו אבלים על הארץ שאנו יושבים עליה. הנה ממיטב הניבים של שני הפיוטים:

"קצנו בעול עליזים, קשה עלינו סבלם. צבי ארץ חנפה עלינו צמחה ולא לברכה. פנינו להרבה והנה מעט. פח נפש בא באסמינו. עשקו זיתים שמנם, עשותם ולא מלאו ספק. סמדר אם ירבה כרם, סבאו לא ישפיע יקב. נאררו אבי שדה, נלקחו מטעמי אכל. ממכלאות צאן עדרים דללו, מגז וממיץ ומהריון. לזנב ולא לראש הושתנו, לעבוט ולא העבט לנו. כוחנו לריק ולבהלה... טולטלנו מיד ועד ים, טרפם לא סופק למו... לא נביא ולא חזון בנו, כעכורים נגשש ונלך. יום יום נאמר מה בסופנו, טוב מות מחיים אמרנו... בני נכר שלטו בנו, אמרנו נגזרנו, אבדנו. אדון הקל עולנו, ושלח ישע לגאלנו".

הדת החיה

מסופר במסכת ברכות כי בהיות עם ישראל במדבר פסק משה ברכה על המן, ברכת "הזן את העולם כולו". משנכנסו לארץ ישראל הוסיף יהושע על הברכה הזו את ברכת הארץ, כפי שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". דוד כשבנה את ירושלים והעלה את ארון הברית לתוכה, הוסיף את הברכה על ירושלים.

היהדות, כדת חיה ופועמת, דת המבקשת לקיים שיח בין האדם למקום, תמיד התאימה עצמה להֲוָיָה בכדי לא להפוך למנוונת וסינטטית. עודנה מהדהדת קריאתו של ר' יהודה הנשיא "עת לעשות לה' הפרו תורתך", בכותבו את התורה שבע"פ בהתאם להכרח זמנו. היהדות מעולם לא השיבה ידה ממסרים לאומיים ועיצוב האומה, לא התכחשה לנסיבות היסטוריות בנותנה את פרשנותה. רבות הדוגמאות לכך, בין אם מדובר בברכות השמונה עשר על כל גוניהם ובין אם מדובר בפסוקים כגון "בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה: אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ- אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ--אֶל-הַסָּלַע" (תהלים קלז, ח - ט). בעצם לא קיימת לאומיות ישראל מלבד לאומיותה של היהדות. ההוכחה לדברי אלו לנגד ענינו היום, כאשר הזהות הישראלית הולכת ומטשטשת, ונעלמת. באין חזון יפרע עם (משלי כט' יח').

על העיוורון

ברם את האצבע המאשימה על כך, מפנה אני דווקא לכיוון מעצבי פניה של הדת בדורנו. אף פעם לא נרתעה היהדות משינויים כפי שהיא נרתעת היום. לעתים נראה כאילו היא מתקשה להתמודד אם שוב הריבונות לישראל. בקוראי את השורות אינני מסוגל לגרום לנפשי להתעורר בבכייה. אינני מסוגל לעצום את העיניים על שיבת ציון המתממשת. אינני יכול לאמר כי "טוב מותי מחיי" ואני כמה לכל רגע של החיים על הארץ שאלוקי נתן לי. דקלום נוסח הפיוטים היפייפים, המתאימים כל כך עד לפני מאה שנה, דומה בעיניי להוצאת דיבה רעה על צורנו, חס ושלום. כי לברכה הצמיחה לנו הארץ יותר ממה שביקשנו. נתן הזית שמן די והותר. לשבע אכלנו בשר הצאן, "שמן ישורון גם בועט"! כבר הקל אלוקינו עולנו כפי שביקשנו, ואנו עיוורים לכך! איזה זלזול הוא בנס הגדול שזכו בו הדורות האחרונים (בחסד ולא בזכות יש לציין) מבין מאות הדורות שלא שבו הנה.

יתרה מכך, איזה נזק גורם דקלום של הפיוטים לתודעתנו, בשובנו שנה בשנתה על אותן המילים. אנו מקבעים את הגלות בתפיסתנו. על לנו לתמוהה כיצד מוותר עם ישראל על ארצו במחי יד. שורש הבעיה טמון דווקא כאן, בעיוורוננו. יהדות לא מסוגלת להוות אלטרנטיבה המעצבת את האידיאולוגיה הלאומית, אם היא איננה מסוגלת להשתנות די הצורך. ואני חושש פן יתקיים בנו נהי הפיוטים בשלישית.

אני נוטל על עצמי את אשר פרקו מעצמם הרבנים. בעזות מצחי עליה התחננתי ביום כיפור זה אכתוב את "פיוט החלופה" לשני פיוטים אלו.