בסוף השבוע סיים הרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס, את תפקידו בטריקת דלת, כשמעבר למשקעים הרבים שהותיר, הותיר אחריו את אחת התעלומות המסקרנות - המשך דרכו בציבוריות. הוא אינו מוכן לנדב מילה. ההערכה היא כי לרב וייס מיועד תפקיד כרב קהילה בחו"ל או כרב משטרת ישראל במקומו של תנ"צ יעקב גרוס. אי פרסום הדברים בטרם עת נועד, לפי אותה הערכה, למנוע ממתנגדיו של וייס לפעול לסיכול הג'וב שהוצע לו.

וייס, המשתייך לציונות הדתית, אינו יכול במצבו הנוכחי להרשות לעצמו לכהן בראש אחת הקהילות הגדולות של ציבור זה או לעמוד לאחר שירותו הצבאי כרב יישוב, ראש ישיבה או אולפנה. במהלך שירותו הצבאי הצליח להשניא את עצמו עליהם וחרץ בכך את גורלו כמוקצה מחמת מיאוס. לתפקידו הגיע כרב וייס ויצא כסתם וייס. הם תלו בו תקוות גדולות, וכגודל הציפייה כן גודל האכזבה.

פרידתו מן המדים בקולות צורמים מהווה מבחינת מתנגדיו בציונות הדתית כעין תחת עין. איש משותפי תוכנית ההינתקות, מאמינים שם, לא ייצא נקי וייענש משמיים. בוייס הם רואים כיום נטע זר, ולא יאפשרו לו להתקרב לקהילותיהם. הם אפילו משתמשים נגדו בפסוק "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו", כאשר כפל המשמעות ברור: המהרס והמחריב שיצא מתוך ציבורנו גם ייצא מאיתנו. לכל היותר יצליח וייס להתברג בתפקידים שאין בהם מגע עם הציבור ממנו צמח. המקסימום - רב של קהילה דתית מתונה, שנושא ההינתקות לא היה מוטיב מרכזי בסדר יומה. אלמלא היה אב שכול, מפלס ההתקפות כלפיו היה צובר תאוצה הרבה מעבר למה שהפך אותו, לפחות על-פי הגדרתו שלו, ל"חשוף בצריח".

כזכור, במאמר קודם הצבעתי על הקשר ההדוק שבין מעשיו של הרב וייס ליישום ההינתקות, כאשר זה לא היה בורג קטן, אלא גלגל שיניים משמעותי. תקציר הדברים: וייס טען כי קיבל הכשר לביצוע מעשיו. עד לפני שבוע לא הסכים לגלות ממי. אחר כך גילה שקיבל מארבעה רבנים. מצד חלקם הגיעה הכחשה, ועם חלקם כלל לא התייעץ בנושאים מעבר לפינוי הקברים]. למעשה לא ביקש חוות דעתה של הרבנות הראשית לישראל המוסמכת לדון בנושאים אלו, למרות שהוא משמש כמשקיף במועצת הרבנות, תפקיד שנועד במיוחד לסיטואציות סבוכות שכאלו. [יצוין, כי לאחר פרסום הרשימה הקודמת הגיע מידע לפיו לאחר שיצא הרב וייס מביתו של אחד מחשובי הרבנים (שלבקשתו לא אציין את שמו) אמר אותו רב "אל תביאו אלי יותר את האיש הזה"].

הרב וייס הצליח לשבור אולי את הדבר החשוב ביותר - האמון. נפילת האמון ברב וייס לא צמחה על מצע ריק. חילולי שבת שנעשו על-ידי צה"ל עברו בשתיקה או בקול ענות חלושה. כך באוקטובר 2002 בפינוי חוות גלעד בשבת, כך בפברואר 2006 בעת פינוי מאחז גבעת האור בשבת, כך ביולי 2005 בעת הצבת מחסומים בשבת למניעת כניסת מתנגדי ההינתקות על-ידי צנחנים בצפון הנגב, כך באותה תקופה ביצע צה"ל עבודות הנדסיות להקמת מחפורי עפר בצפון השומרון בעיצומה של שבת. הוא עצמו הודה בכך בנאום פרידה כאשר אמר ש"השבת לא תופסת עדיין את מקומה הראוי לה, כיאה לצבא יהודי המחויב לתורת ישראל".

גם במלחמת לבנון האחרונה גויסו חיילי מילואים רבים בשבת, אך ימים אחר כך עדיין נותרו מחוסרי תעסוקה. "כשתלמיד שלי בא לשאול אם להתגייס עניתי לו ללא היסוס", סיפר לי אחד מראשי ישבות ההסדר, "אבל אחרי מה שקרה אני כבר לא יכול לתת היתר בעיניים עצומות, ובפעם הבאה אני לא יכול לדעת מה אענה לו. מה שבטוח - לא אתיר בכזו קלות". חוסר האמון מתבטא גם בבעיות כשרות שפגעו בחיילים, כמו למשל בעיית הכשרות שחשפנו כאן באשר למוצרי חלב המכילים רכיבי חלב נוכרי המסופקים לחיילים בעל-כורחם.

חלק מפסיקותיו שנויות במחלוקת. כך למשל פסיקתו המכריזה על נעדרי קרב סולטן יעקב כחללים, פסיקה שעוררה עליו את חמת משפחות החיילים. כאשר הגיע לתפקידו הכריז על עצמו כעל הפוסק הבלעדי שאליו יש לפנות, דבר שלא היה ישים הן בשל העובדה שהדבר אינו אפשרי טכנית שכל חייל עם שאלה יפנה אותה ישירות לרב הצבאי הראשי והן בשל העובדה, שתלמידים שלמדו במשך שנים מרבנים והתנהלו לפי פסיקותיהם ישנו בן לילה את סמכותם ההלכתית.

תקופתו של הרב וייס ברבנות הצבאית תיזכר בעיני רבים לדראון עולם. כעת, משפונה הוא לדרך חדשה מוטב לו אם יעשה את חשבון נפשו, יודה בכשליו ויחסוך לרבים עוגמת נפש על-ידי כך שפשוט יישב וייכבד בביתו.