במה מותר אזרח מן השורה על חבר מרכז מפלגה?

קיתונות של צוננים נשפכו על הצעת החוק של חה"כ אברהם הירשזון, הן על-ידי אנשי משפט והן על-ידי אחרים, וביניהם הפרופ' יוסף גרוס. למקרא הדברים של כל מותחי הביקורת, ספק הוא אם מישהו בכלל קרא את הצעת החוק, ואם מישהו בכלל בחן את השלכותיה המשפטיות של אותה הצעת חוק, הן בהתחשב במצוי והן בהתחשב ברצוי.

המצב כיום הוא, שעל-פי החוק, אמורים להימנע מינויים לדירקטורים של המועמד למינוי "מקורב" אישית או פוליטית לשר מממנה. אין בשום מקום בחוק הגדרה של "מקורב" ואין הגדרה של "אישית" או "פוליטית".

אם נבחן את המינויים הנעשים בשירות המדינה (שלא לדבר על מינויים בחברות ממשלתיות), נמצא מינויים רבים שהם גם אישיים וגם פוליטיים. כיצד מתבצעים מינויים אלה על-ידי הוועדה האמורה למנוע אותם? לוועדה פתרונים. יחד עם זאת, כאשר המועמד מגלה יושר טבעי, ומציין בטופס המועמדות את עובדת היותו חבר מרכז מפלגה, הופך ציון זה כשלעצמו לאבן נגף בדרכו להתמנות כדירקטור.

אני משער שוועדת המינויים מניחה כמובן מאליו שחברות במרכז מפלגה היא אוטומטית גם "קירבה אישית" וגם "קירבה פוליטית" אל השר הממנה. אך אין הדברים מובנים מאליהם. מרכזי המפלגות הגדולות מונים כיום אלפי אנשים. אפשרות ה"קירבה" בגין חברות במרכז מפלגה היא אפשרות קלושה. קירבה כזאת אפשרית לגבי עשרות אנשים, לכל היותר, ועל כן אין כל הצדקה להטיל את הפרשנות המחמירה של ה"קירבה" על כל חברי המרכז, שחלקם קרובים לשר הממנה בשותפות רעיונית בלבד, ועיקר פעילותם מתמצית ברדיפה אחר אידיאל פוליטי. לצערי, אין בדיקה של ממש בנקודה זו לגבי המועמדים השונים לתפקידי דירקטורים, בין שהם חברי מרכז ובין שאינם חברי מרכז. על כן נח מאד לוועדת המינויים להטביע את חותם ה"קירבה" על כל מי שהוא חבר מרכז, ומכן לדרוש ממנו "כישורים מיוחדים" (כלשון החוק).

אם ניקח, לדוגמא, אדם שהיה לו ניסיון בניהול חברות, בעל השכלה בכלכלה או בעריכת דין או המינהל - במה חברותו במרכז מפלגה מפחיתה מכישוריו, ואיזה עוד כישורים הוא נדרש להציג כדי להיות "ראוי" להתמנות כדירקטור?

כל הטוענים לנקיון כפיים ולתקינות מנהלית, לא מעלים כלל על דעתם שלפני מתיחת הביקורת יש לקבוע תחילה רשימת הגדרות שתבהיר לציבור מיהו "מקורב אישית" או "מקורב פוליטית", וגן גם מהי ה"כשירות המיוחדת" הנזכרת בסעיף 18ג' לחוק החברות הממשלתיות. רשימת קריטריונים שכזאת נדרשה, למשל, מעמותות המבקשות סיוע ממשלתי (ובצדק) אך משום מה אין היא נדרשת ביחס למועמדים לדירקטורים.

סעיף 18ג' הנ"ל מסייג את הדרישה לכשירות מיוחדת לגבי חברי מפלגה: (ב) "לא יראו בחברות במפלגה כשלעצמה זיקה אישית או פוליטית". משמע - המחוקק הבין שהשתייכות לציבור גדול של אנשים הופכת את ה"קירבה" לשר לבלתי משמעותית, ולמעשה נכון הדבר גם לגבי חברות במרכז מפלגה. אפילו המפלגות עצמן הבינו כי חברות במרכז אינה מאפשרת הפעלה נאותה של המפלגה, ועל כן יצרו מנגנונים מפעילים שהיקפיהם מצומצמים ביותר, כגון "לשכה", "מזכירות" וכד'.

חברי מנגנונים אלה יכולים בהחלט להחשב כ"מקורבים פוליטית", אך חברות במרכז מפלגה כשלעצמה אין בה די, וטוב היו עושים כל המבקרים למיניהם אילו היו בודקים תחילה את הצעת החוק של חה"כ הירשזון ומגלים כי כל מה שנאמר בה הוא שהחברות במרכז מפלגה - היא כשלעצמה - לא תחשב כ"קירבה פוליטית".

מקוממת במיוחדת קשירת הדברים בין הצעת החוק לבין מפולת גופים כלכליים גדולים כדוגמת בנק צפון אמריקה, הבנק למסחר וחברת הסנה. כמה "חברי מרכז" היו דירקטורים בחברות אלה? איזה החלטות שגויות קיבלו אותם חברי דירקטוריון שהיו פועל יוצא מחברותם במרכזי מפלגות? כיצד יהפכו דירקטוריונים למרכזי כח, כאשר אין בהצעת החוק של ח"כ הירשזון ולו מילה אחת הפוטרת את המועמד מלהיות כשיר לכהונתו (בעל השכלה נאותה, נסיון וכד')? אני משוכנע שגם לפרופ' גרוס אין מענה לשאלות אלה.

הצעת החוק של ח"כ הירשזון היא הצעה ראויה בכך שהיא פותחת פתח להכללה של מועמדים נוספים במאגר הדירקטורים העתידיים, שיש להם עניין להיות פעילים ציבורית, שיש להם כבר נסיון בעשיה ציבורית - וזאת בנוסף לכישורים בסיסיים שראויים להלקח בחשבון. אין ולו שמץ של רמיזה בהצעת החוק שחברות במרכז מפלגה - היא בלבד - תהיה כרטיס כניסה לדירקטוריונים, אם למועד אין כישורים בסיסיים שראוי שיתקיימו אצל חבר דירקטוריון. אי קבלת הצעתו של הירשזון עלולה להנציח הזרמה שוטפת של דירקטורים (לאו דווקא בעלי רמה) שכל יתרונם הוא בכך שאינם חברי מרכז מפלגה.