לפני שבועות אחדים התפרסמה במוסף "7 ימים" של העיתון ידיעות אחרונות כתבה על עשירים מופלגים בארצנו, אשר בונים בביתם, או בסמוך לו, מקלט אטומי. במקלט זה, שעלותו נאמדת בהון-עתק, הם אמורים לשהות ולשרוד אם וכאשר תוטל עלינו - לא עלינו - ועליהם פצצת אטום (או ראש חץ של טיל גרעיני).
לא קראתי את הכתבה. הסתפקתי ברפרוף בכותרות המשנה שלה ובהצצה בתמונות שנלוו לה. כשראיתי את כותרת הכתבה ראיתי בעיני רוחי את התמונה הבאה: המיליארדרית יוצאת לאחר חודש של שהייה מאונס במקלט האנטי-גרעיני הפרטי שלה. חודש של נופש סביל. היא יוצאת החוצה, שזופה היטב ממכונת השיזוף, ו... מתעלפת. כשרוחה שבה אליה, היא מתפלצת,לא מאמינה למראה עיניה. הכול הפך לעיי חורבות. לא נותר דבר. ריח חריף של חומרים שמעולם לא הריחה נישא באוויר. היא נרעשת ואובדת עצות. אין לה לאן ללכת. הירקן אבד, הירקנייה הושמדה. גם הבנק היה כלא היה - התאדה ונמוג. לא נותר ממנו שריד ופליט. המוסך אף הוא נשרף כליל, לא נמצא אות וסימן לקיומו של המוסכ'ניק שלה.
היא מביטה כה וכה ולא מוצאת את המכונית. היא נחרדת. מבוהלת ומבועתת, אחוזה ולפותה באימת-מוות מקפיאה, היא רוצה לדעת מה עלה בגורלם של המטוס ושל היאכטה. אין את מי לשאול. היא מנסה לחייג בטלפון הנייד שלה. הרשת קרסה, אין בכלל רשת. אין כלום. היא עושה אחת ועוד אחת ומניחה כי גם רופא המשפחה נעדר, ספק אם יימצא אי פעם.
בצר לה היא חוזרת למקלט האטומי שלה. יש בו כל- טוב, אבל המקרר מתחיל להתרוקן. כתמי-עובש חומים מנקדים את התפוחים. האפרסקים התרככו. הבננות השחירו. לחרדתה היא מגלה שהמלפפונים והעגבניות אזלו. היא חייבת לחדש את המלאי. היא יוצאת החוצה פעם נוספת, סופקת כפיים, שואגת לשמים השחורים - "מאין יבוא עזרי?" איש אינו שומע אותה, איש אינו רואה אותה. החוצות ריקים. אין בהם איש, אף לא אישה, לא כלום.
"עגבניות" היא צורחת, "איפה לעזאזל אפשר להשיג כאן עגבניות?", היא זועקת, אבודה, נואשת. הזעקה נקטעת. אין בה אפילו הד. הכול שחור, שרוף, מפוחם. אין בתים. אין בעלי חיים. אין קולות. שממה. ים גדול, ענק, של לא כלום. מישור ארוך, אין-סופי, אוקיאנוס יבשתי של אופק עצום משתרע מקצה אל קצה, חרוך ומפוחם. רק המקלט נותר, כמו הבובה הקטנה, הפנימית ביותר, האחרונה, השוכנת בתוך מעטפת הולכת ונפרמת של בובה-לפנים-בובה, בבושקה בתוך בבושקה. המעט שנותר.
מבית-המידות המפואר שלה, מארמון המלכות של עושרה, לא נותר דבר לבד מהמקלט. פתאום, בחושך, מבזיקה במוחה, ברגע מכונן של הארה, התובנה הראשונית, הבסיסית, הקלישאית: כסף זה לא הכול בחיים.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
